ד"ר שפרה מישלוב
ד"ר שפרה מישלובצילום: עופר עמרם

דומה שבימים אלה של תסיסה פוליטית מתמשכת בין גווניה השונים של הציונות הדתית, השיח בשאלה מי הם בעלי הסמכות להורות הלכה ועל יסוד מה מגיע שוב לנקודת רתיחה המחייבת דיון והבהרה. אני מבקשת להדגים שאלות אלה באמצעות דיון קצר בסוגיית שירת נשים.

הקושיות בנוגע לסמכות הפסיקה הן בעלות משקל מיוחד בקרב מי שמזהים את עצמם עם הציונות הדתית, על רקע ההשתלבות וההזדהות של הציבור הזה עם הציבור הכללי במדינה וזיקתו החיובית למודרנה, אשר מזמינות אתגרים חדשים לבקרים. השתלבות זו מובילה גם לפיתוח תודעה עצמאית וביקורתית בקרב רבים שאינם מוכנים לקבל פסיקה בלי הזדהות והבנה. מכאן הדרך קצרה לצפייה להלכה שתתאים את עצמה לאורחות חייהם של מי שבראש ובראשונה רואים את עצמם בני התרבות הישראלית-מערבית-מודרנית.

זה סיני

תקצר היריעה מלעמוד על כלל מאפייניו של פוסק הלכה ודרכי פסיקת ההלכה. אולם לצורך מאמר תמציתי זה ראוי להביא את דבריו הבהירים של גדול פוסקי יהדות ארצות הברית, הרי"ד סולובייצ'יק, בהרצאתו בפני ועידת הרבנים של ארצות הברית בשנת תשל"ה, שהתפרסמה במאמר 'זה סיני'.

הרב סולובייצ'יק היה ראש המתמודדים עם אתגרי המפגש בין עולם ההלכה היהודית לתפיסות תרבותיות מערביות אשר מעלות על נס את זכויות האדם וחופש הפרט, בהיותו רבם של רבני היהדות האורתודוקסית בארצות הברית בשנות ההגירה הגדולות אליה. בראשית דבריו מציין הרב סולובייצ'יק כי הוא משמיע את דברי ביקורתו בכאב לב, שכן "מעולם לא הבעתי ביקורת על מישהו... מעולם לא העמדתי את עצמי כבורר או שופט המסכים או מגנה דעות שבני אדם הביעו". עם זאת הוא חש כי כלו כל הקיצין, וישנה חובה להבהיר מה הן נקודות המוצא לפסיקת הלכה.

גם כיום, עם כל ההערכה לדורשי התורה באשר הם ולכוונותיהם הכנות והטובות, ועם כל הקושי לשרטט גבולות ולהבחין בין פוסקי הלכה ובין "הקופצים להורות" (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה ה, ד), חיוני לחזור ולהגדיר את הדברים כדי למנוע את החרבת היהדות, לא פחות! כהתבטאותו החריפה של הרב סולובייצ'יק: "במקום להתפלסף אולי פשוט ניקח גפרור ונשרוף את בית ישראל (חלילה), אז לא יהיו בעיות!"

ראשית, הרב סולובייצ'יק מציג את העמדה הנפשית שהיא חיונית לכל תלמיד חכם, ובוודאי למורה הוראה לרבים: "חז"ל הדגישו פעמים רבות את חשיבות מידת הענווה, שאדם בעל גאווה לעולם לא יוכל להיות תלמיד חכם גדול, מכיוון שתלמוד תורה פירושו להיפגש עם העליון-על-כול יתברך שמו... ענווה מביאה להכנעה, להתבטלות", וההתבטלות הנדרשת היא לעיתים נוקבת וקשה, שכן תפיסות התורה נחוות לא פעם כמתנגשות עם ההיגיון המציאותי הריאליסטי, עם המוסר האנושי ועם החתירה האנושית למקסום האושר והתועלת.

הרב סולובייצ'יק מציב ארבעה עקרונות ליחס בין פסיקת ההלכה לעולם המודרני: א. הפסיקה היא אך ורק "בדרך חשיבה והבנה תורנית הלכתית ייחודית, מבפנים, על פי המתודה הנתונה למשה והנמסרת הלאה מדור לדור. האמת ניתנת להגלות רק בהצטרפות אל שורות חכמי המסורה חז"ל, ראשונים, גדולי האחרונים". יש להימנע מלנסות להסביר את חוקי התורה על ידי הסברים השאולים מבחוץ, בפרשנות היסטורית או פסיכולוגית ועל פי אמות מידה של שיטת ערכים חילונית. ב. הפסיקה איננה ניתנת מנקודת מוצא רגשית של נחיתות כלפי "הקסם החולף של סיסמה מודרנית פוליטית או אידיאולוגית... עלינו להיות גאים במסורת שלנו". ג. אין לנסות "להתאים את הנורמה ההלכתית הנצחית לערכים חולפים של חברה נוירוטית (עצבנית, בעלת תסביכים נפשיים – ש"מ) ואכן כזו היא החברה שלנו". ד. הפסיקה תינתן מתוך כבוד, אהבה והערצת דבריהם של חכמי המסורה כסמכות הסופית. כאן מבקר הרב סולובייצ'יק בחריפות גם את "המודים באמיתתה של תורה שבעל פה - אבל מבקרים את האישיות של מי מחכמינו ז"ל... או מייחסים להם דעות קדומות רחמנא ליצלן".

האם ההלכה מקובעת?

הרב סולובייצ'יק אינו מתעלם ממורכבות השאלות שמעורר המפגש בין עולם ההלכה לחיים המודרניים: "אנו עומדים מול בעיות מחרידות - חברתיות, תרבותיות, פוליטיות, כלכליות, בעיות במשפחה, בקהילה; ובעיות של החברה בכלל. מרגישים אנו לפעמים כאילו שוחים אנו נגד הזרם... אך אם אתם חושבים שהפתרון מונח בפילוסופיה רפורמיסטית או בפרשנות חיצונית של ההלכה אתם טועים טעות מרה".

האם ההלכה מקובעת? האם אינה מביאה בחשבון את השינויים המתרחשים באדם ובחברה? על כך עונה הרב סולובייצ'יק בשלילה: "לומר שההלכה איננה רגישה לבעיות, אינה נענית לצרכים של אנשים, זהו שקר מוחלט. ההלכה נענית לצרכים גם של הקהילה וגם של היחיד, אך להלכה יש את המסלול שלה. היא נעה במהירות קבועה מסוימת, יש לה תבניות של היענות לאתגרים משלה, יש לה קריטריונים ועקרונות משלה... לדבר על ההלכה כעל מאובן, רחמנא ליצלן, זה מגוחך. לאלה הלומדים הלכה היא מהוה דיסציפלינה חיה, דינמית, שניתנה לאדם... היצור האנושי מוזמן להיות יצירתי, מקורי, ולקחת חלק במחקר מלבב - מבפנים ולא מבחוץ. במקום להתלונן על אי הגמישות של ההלכה, הבה ונחקור את מרחביה האינסופיים, נתענג על תלמוד תורה, ונמצא בתלמוד התורה ממשות גואלת, מטהרת ומלבבת".

שירת נשים

הרב סולובייצ'יק אמר את דבריו הנוקבים על סוגיות חמורות של ביטול קידושין ונישואי פסולי חיתון, אולם הדברים בוודאי נכונים גם לסוגיות קלות יותר כשירת נשים. איני מתיימרת בשורות קצרות אלה למצות את הדיון בסוגיה, אלא אך להאיר נקודת מבט ביקורתית על חדירת תפיסות של זכויות אדם, כפי שהן נתפסות על ידי התרבות המודרנית, לעולם ההלכתי, ולחדד את הצורך לזהות תהליכים אלה ולאבחנם מפסיקת ההלכה המסורתית.

לא אחת מוטחת בפניהם של המכונים חרד"לים או תורניים האשמה כי הקפדתם לא לשמוע שירת אישה מביאה להדרת נשים, פוגעת בערך השוויון ומהווה עדות להקצנה דתית. סוגיה זו גם מפלגת קהילות ציוניות דתיות סביב אירועי סוף שנה בבתי ספר, בחוגים ובאירועי תרבות שונים. את הדברים כאן אני כותבת לא ממקום מנוכר לקושי, ודווקא מתוך הבנה לדיסוננס שחווים אנשים שההלכה חשובה להם אל מול המציאות הרווחת. אולם כפי שהתבטא הרב סולובייצ'יק במאמרו האמור: "היהדות אינה צריכה להתנצל בפני האישה המודרנית", ולכן יש לדון בהלכה זו ממקום משוחרר מהשפעות תרבותיות ורגשיות.

סוגיית שירת נשים נדונה בבמות רבות, ודי אם נציין כי דברי שמואל "קול באישה ערווה" (ברכות כד, א) הובנו על ידי מרבית הראשונים כאיסור לשמוע קול שירת אישה משום צניעות, ונפסקו להלכה בשולחן ערוך (אבן העזר, סימן כא, סעיף א). פרטי הלכה זו רבים ועוסקים במצבים מגוונים (שירת נשים במקהלה, שירה מעורבת בצוותא, שירת אישה לא מוכרת בהקלטה, היקלעות לטקס עם שירת נשים ועוד), אולם אין חולק בין פוסקי ההלכה כי מלכתחילה חל איסור לגבר לשמוע קול זמר אישה שנשמע בפני עצמו בהופעה חיה (בין אלה ניתן למנות את הציץ אליעזר ז, כח; הרב דוד חי הכהן, עשה לך רב חלק א, סימן כח; הרב יוסף אליהו הנקין, בני בנים ד, ז; ועוד רבים).

מי שמבקש לשנות הלכה זו, עליו לשכנע כי הוא עושה כן באמצעים פנים-הלכתיים, ולא מתוך התבטלות כלפי תרבות ההווה המשדרת זלזול ואי לגיטימציה כלפיה. המתירים שירת אישה מנמקים את ההיתר בכך ששירת נשים תמימה אין בה כיום גירוי מיני, שכן ליבם של מרבית האנשים גס בה. אפשרות זו להבחין בין סוגים שונים של שירה כבר הועלתה בעבר על ידי פוסקים ונשללה, בין השאר משום שקשה לעשות הבחנה בין שירה שיש לה השפעה מעוררת ובין שירה שאין לה השפעה כזו, וחז"ל לא נתנו דבריהם לשיעורים. הטענה שבימינו השתנו הטבעים, מעמידה בסימן שאלה את יכולתם של חז"ל להבין את הנפש האנושית ונטיותיה, ובלי ביסוס הלכתי רחב קשה לקבלה.

גם העובדה שהבודדים שמתירים קול זמרת אישה מנימוקים אלה ואחרים נמנים ברובם על הצד הליברלי של המפה החברתית-דתית אומרת דרשני. אכן צדק קורח: "כל העדה כולם קדושים", אך לא על ידי ביטול סמכותם של חכמים וההלכות שנועדו להרבות טהרה וקדושה בישראל, אלא דווקא מתוך קבלת דבריהם כדברי אלוקים חיים בענווה.

הכותבת היא מנהלת הקליניקה למשפט עברי באוניברסיטת בר אילן

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת [email protected]

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)