לחקור את החקירה

מחדלי החקירה שנחשפו בפרשת אונס הילדה בת השבע דורשים בדק בית מקיף במשטרה, בפרקליטות הצבאית ובבתי המשפט הצבאיים

שלמה פיוטרקובסקי , כ"ה בסיון תשע"ט

1

ביטול כתב האישום בפרשת אונס הילדה בת השבע מציב כמה מראות קשות מאוד מול כל הנוגעים בדבר. המראה הראשונה ניצבת בפני משטרת מחוז ש"י, שאחת מתחנותיה ניהלה את החקירה הרשלנית. אומנם רשמית החקירה נמשכת, אולם בפועל יש סיכוי גבוה מאוד שהפרשייה הקשה הזאת לא תפוענח לעולם. אי אפשר כמובן לדעת מה היה קורה לו החקירה הייתה מנוהלת כמו שצריך, אבל בהחלט אפשר לדעת שהיא נוהלה באופן רשלני ביותר. צעדים בסיסיים שצריכים להיעשות בחקירה כזאת פשוט לא נעשו, ובנוגע לחלקם לפחות את הנעשה, כלומר הלא נעשה, אין להשיב.

כך למשל קשה להבין איך רק השבוע החליטו במשטרה לנסות לבדוק את הבגדים של הילדה. הרי על הבגדים עשויה להימצא ראיית הזהב שאותה החוקרים מחפשים, ראיית דנ"א שתקשור את החשוד לילדה. וזו, כאמור, רק דוגמה אחת מני רבות. בדק הבית הנדרש במשטרה חורג בהרבה מגבולות משרד החקירות שניהל את החקירה הרשלנית. מחדל כזה מעיד על כך שיש כאן בעיה הרבה יותר רחבה, אשר נוגעת לנהלים ולתרבות חקירה, שהטיפול בה חייב להיות מערכתי ולכלול גם ענישה מתאימה. זה לא מחדל נקודתי שאפשר לסכם בתחקיר בתחנה או במרחב. הציבור זכאי לקבל תשובות ומשפחתה של הילדה בוודאי זכאית לכך.

מראה שנייה ניצבת מול הפרקליטות הצבאית, ובאופן ספציפי החלק שלה שעוסק באכיפה פלילית ביו"ש. שם היו חייבים לעלות מזמן על מה שהמשטרה לא עשתה, ועל המקומות שבהם היא התרשלה. התיק לא היה צריך להגיע לקדמת הבמה התקשורתית כדי שהפרקליטות הצבאית תשאל את השאלות הנכונות ובזמן. למה תיק חקירה צריך להגיע עד הפצ"ר כדי שמישהו יבחין בעובדה שהוא בעייתי ומלא חורים? גם כאן אסור להאשים את הש"ג. צריך לשאול מה יצר את המציאות שבה דבר כזה יכול להתרחש. הרי המערכת בנויה כך שכל שכבה בתהליך המשפטי יכולה לבקר את השכבה שלפניה. אם הפרקליטות הצבאית מתייחסת לתיקי חקירה שמגיעים אליה מהמשטרה כאל "כזה ראה וקדש" ולא בוחנת אותם כמו שצריך, יש כאן בעיה קשה מאוד. כמה אנשים חפים מפשע הועמדו לדין בגלל רשלנות כזאת? ואותי, אגב, לא מעניין בכלל אם הם יהודים או ערבים, פלשתינים או ישראלים.

מראה שלישית ניצבת מול בתי המשפט הצבאיים. זו מראה קצת פחות קשה, משום שמדובר בתיק שכלל לא הגיע לבחינה לגופו של עניין במערכת השיפוט, ועדיין היה שופט מעצרים שליווה את התיק לאורך כל הדרך ב-11 דיוני מעצרים. איפה היה השופט? מדוע הוא לא העלה את השאלות הקשות על מצבו הראייתי של התיק, במיוחד כאשר תקופת המעצר התארכה הרבה מעבר למקובל? נכון, השופט לא מנהל את החקירה ולא דן בתיק לגופו, ועדיין משהו כאן משונה עד מאוד.

מראה רביעית, שהיא אולי מבחינה מסוימת הקשה מכולן, היא זו שניצבת בפני הסביבה החברתית שבה חיה הילדה. עבירות מין בילדים הן תמיד עסק מורכב וסבוך עד מאוד, אבל ככל הידוע במקרה הזה לקח זמן רב מדי מהרגע שבו נודע למשפחה על מה שקרה ועד לרגע שבו המשטרה נכנסה לתמונה. זמן שגם הוא השפיע לרעה על הסיכוי לגלות בוודאות מיהו האנס ולהעמיד אותו לדין. בניגוד לאינסטינקט הפשוט לתהות על צעדיה של המשפחה, אני חושב שהשאלה הקריטית כאן היא מה גרם לכך. שהרי אני מעריך שאיש לא חושד בבני המשפחה שיש להם אינטרס שהאנס לא ייתפס ולא ייענש. איזו אווירה חברתית הביאה אותם לחשוש מלגשת למשטרה ולהתלונן? מדוע תלונות למשטרה בנושאים כאלה נחשבות למשהו שלא עושים? מי לוקח אחריות על דיני הנפשות במקרה הזה? הסוגיה החברתית מתחדדת עוד יותר לנוכח הדיווח שהובא השבוע בחדשות 12 על כך שהמשטרה ביקשה לגבות עדות מחברתה של הילדה, שכנראה שמעה ממנה בזמן אמת על האירוע, אך משפחתה של החברה מנעה זאת. המחיר של הנורמה החברתית הזאת הוא כנראה אנס שיסתובב חופשי, ואיש לא יידע מי הוא, וזה משהו שאסור לנו לקבל כגזירת גורל.

2

להפוך את הכנסת לבדיחה

היוזמה לביטול פיזור הכנסת שמוביל לכאורה יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, נוגעת בתפר המאוד עדין שבין חוק ופוליטיקה, ועושה את זה בעדינות האופיינית לפיל שעושה סיבוב בחנות כלי חרסינה. כדי להסביר את הבעיה צריך לחזור לחוק יסוד הכנסת. החוק מאפשר לכנסת לקצר את תקופת הכהונה של עצמה די בקלות. כל מה שצריך הוא לחוקק חוק מיוחד שיעבור ברוב של 61 חברי כנסת בשלוש קריאות. לא מסובך. אולם החוק מתייחס הרבה יותר בחשדנות לאפשרות שהכנסת תאריך את כהונתה ולצורך כך יצר מנגנון של שריון מושלם. החוק קובע שכדי לחוקק חוק שמאריך את כהונת הכנסת צריך רוב של 80 ח"כים. הוא קובע גם שכדי לשנות את הסעיף שקובע שכדי להאריך את כהונת הכנסת צריך רוב מיוחד כזה, 80 ח"כים, והוראת השריון הזאת כוללת גם שריון עצמי.

אלא שזה לא כל כך פשוט, כי מלשון הסעיפים המדוברים ברור שהכוונה היא למקרה שבו הכנסת ממלאת את ימיה, ואז בגלל מלחמה או משהו מעין זה אין מנוס מלהאריך את כהונתה. למעשה החוק בכלל לא מכיר מציאות שבה כנסת שהחליטה לפזר את עצמה מחליטה ההפך. השאלה היא מה המשמעות של זה. האם כנסת כזאת פשוט לא יכולה להאריך את כהונתה בשום רוב, או שמא היא כמו כל כנסת שיכולה להאריך את כהונתה ברוב של 80 ח"כים, או שאולי אפילו רוב של 80 ח"כים לא נדרש, כי לא מדובר על הארכה מעבר לקדנציה סטנדרטית, ומספיק רוב כמו בפיזור - 61 ח"כים.

מסובך? אז בואו נסבך את זה עוד קצת ונכניס למשחק את חוק יסוד הממשלה. חוק היסוד מסדיר את המהלכים להקמת ממשלה אחרי בחירות. הוא גם קובע שאם הכנסת החליטה לפזר את עצמה, המהלכים הללו נפסקים. החוק לא מסדיר בשום צורה מצב שבו כנסת שהחליטה לפזר את עצמה מחליטה אחר כך לחזור לחיים. אין בחוק שום הנחיה איך מקימים ממשלה במצב כזה, כנראה משום שהמחוקק בכלל לא חשב שזה אפשרי. המשמעות היא שתיקון חוק יסוד הכנסת הנחוץ כרגע בכלל לא מספיק. יחד איתו צריך לתקן גם את חוק יסוד הממשלה, וכל זה ממש תוך כדי משחק, בעיצומו של זמן הפציעות.

מדובר בשבירת כל מוסכמה אפשרית באשר לדרך שבה מנהלים שיטת ממשל. מותר לשנות את חוקי המשחק. חוקי היסוד לא ניתנו למשה מסיני, ובהחלט צריך לתקן אותם מפעם לפעם, כאשר מתברר שההסדרים שהם קובעים לא מוצלחים. אין בזה שום אסון. השאלה היא מתי עושים את זה. רק לשם השוואה, חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה שנחקק בשנת 1992 אחרי תהליך שנמשך יותר משנתיים, לא הוחל במערכת הבחירות שעמדה בפתח, ולמעשה נכנס לתוקף רק ארבע שנים מאוחר יותר, בבחירות 96'. זאת משום שהיה ברור לכולם שאת חוקי המשחק לא משנים תוך כדי משחק, אחרת זו לא ממש דמוקרטיה.

בהחלט ייתכן שצריך לטפל בהוראות חוק יסוד הכנסת שעוסקות בפיזור הכנסת, וליצור בחוק מנגנון של כיסא מפלט שיאפשר חזרה אחורה לאחר פיזור הכנסת, בתנאים ובמגבלות שיקבע חוק היסוד. אבל חקיקה כזאת, שנוגעת באלמנטים הכי משוריינים בשיטת הממשל שלנו, לא יכולה להיעשות על ידי כנסת שכבר החליטה להתפזר. זו חקיקה שצריך לעשות באופן מדוד ואחראי, תוך כדי שמביאים בחשבון את כל ההשלכות, ויחד עם כל התיקונים הנלווים הנדרשים, למשל בחוק יסוד הממשלה. מהלך חקיקת בזק כרגע, חוץ מזה שבכלל לא בטוח שהוא אפשרי, יהפוך את שיטת המשטר שלנו לבדיחה, וייקח את מדינת ישראל למחוזות רעים מאוד, גם בלי השוואות מיותרות.

***הפינה הכלכלית***

גירעון ידוע מראש

הקיצוץ הרוחבי שאישרה השבוע הממשלה בתקציב 2019, נובע כולו מסיבה אחת בלבד: הגירעון העצום שמדיניותו של כחלון יצרה בקופת המדינה. הקיצוץ שווק לשרים ולציבור באופן שקרי. הטענה שהושמעה סביב שולחן הממשלה היא שהקיצוץ נועד לממן שלוש מטרות: הוצאה ביטחונית גדולה, המשך סבסוד הצהרונים וסיוע לנפגעי השריפות. אולם כאמור זה מיתוג מטעה מאוד. ההחלטות הללו הן ממש לא הסיפור.

בשנה נורמלית, שבה התקציב מנוהל כמו שתקציב צריך להיות מנוהל, יש בספר התקציב די והותר רזרבות, גלויות וסמויות, כך שהחלטה להזרים תקציב של 1.2 מיליארד שקל למטרות חשובות בחודש יוני, לא צריכה לבוא על חשבון שום דבר. מזיזים את הכסף מהמחבוא להיכן שצריך, והכול בא על מקומו בשלום.

הסיבה היחידה שבגללה צריך לבצע קיצוץ בחודש יוני היא הגירעון המטורף שמזמן כבר הפך את כל הרזרבות לבדיחה. במצב כזה לממשלה אין בעצם כסף גם לבצע את התקציב המאושר. ממילא, אין סיכוי שהממשלה יכולה למצוא מאיפה לממן הוצאות בסדר גודל של 1.2 מיליארד שקלים. אבל לספר לשרים וגם לנו שהקיצוץ נובע מהגירעון, כלומר מהתנהלותם חסרת האחריות של שר האוצר ומשרדו, זה לא נעים, אז מספרים לנו סיפורי סבתא על הוצאה ביטחונית חשובה ועל צהרונים. אין לזה שום קשר למציאות. באותה מידה אפשר היה לסמן כל הוצאה תקציבית אחרת כתירוץ לקיצוץ.

ובהקשר לכך צריך גם לומר מילה על כל אלו שעצמו את עיניהם לאורך הקדנציה, ועכשיו פתאום מתעוררים. כן, אנשי ישראל ביתנו, אל תסתכלו לאחור, אני מתכוון אליכם. יש משהו פתטי בהפתעה מיציאת הגירעון משליטה שמזייפים ליברמן ועושי דברו, עודד פורר, אלי אבידר וחבריהם. כל מי שעיניו בראשו יודע כבר קרוב לשנתיים שהחגיגה המופקרת הזאת תתפוצץ לכולנו בפרצוף. הדברים נכתבו במקומות רבים, כולל בפינה זו ממש, עוד בשנת 2017 העליזה. צירוף מקרים ומניפולציית גבייה גרמו לעודף תקציבי מרשים באותה שנה, ובמקום לעשות מה שצריך היה לעשות (להקטין חובות), שר האוצר התנהג כמו ילד שמצא שטר ברחוב ויוצא לחגיגת בזבוזים בקיוסק הקרוב. שום תכנון, שום חשיבה לטווח שמעבר לקצה האף.

ואכן, המספרים גם הם התבהרו מהר מאוד. מי שלא עצם את העיניים ידע כבר לפני יותר משנה לאן העסק הולך. אז אנא, אל תמכרו לנו שקרים. אתם הייתם בממשלה, אתם תמכתם בכנסת בתקציב 2019, ואתם אשמים במצב לא פחות מכל אחד אחר.

לתגובות: shlomopy@gmail.com