בשבע מהדורה דיגיטלית

נתאחד כבר באופוזיציה

כל עוד הכוחות הימניים-דתיים ממשיכים לנסות לשפר עמדות, גוברים הסיכויים שכולם ימצאו את עצמם בכנסת הבאה בירכתיה של ממשלת אחדות

ניצן קידר , כ"ד בסיון תשע"ט

יותר אגו מאחדות. סמוטריץ' בן גביר והרב רפי פרץ
יותר אגו מאחדות. סמוטריץ' בן גביר והרב רפי פרץ
צילום: חזקי ברוך

לאור ההתנהלות הפנימית בין שלוש השותפות באיחוד מפלגות הימין, נראה שהחלקים הפוליטיים המרכיבים את הציונות הדתית לא למדו דבר ממערכת הבחירות הקודמת. זה מצער, אבל נראה שבדיוק כפי שהיה לפני חודשים אחדים, הכול ייסגר ברגע האחרון, כשבינתיים כל צד מנסה לשפר עמדות.

בואו נניח את הדברים על השולחן: במפלגת הבית היהודי עדיין לא הבינו שבלי האיחוד הלאומי הם לא היו היום על המפה הפוליטית. זה דורש הפנמה עמוקה אצל כמה מבכירי המפלגה שעדיין מתנהלים בזחיחות כאילו הם מחזיקים בידיהם את כל הציונות הדתית. אגב, ללא ספק האיחוד הלאומי זקוקה לבית היהודי בדיוק באותה מידה. אבל דווקא בשל כך החלוקה ביניהן חייבת להיות שוויונית, שלא לומר אחדות במקום סוג של בלוק טכני.

בינתיים אפילו הדבר הפשוט הזה לא קורה. הציבור הימני ששתי המפלגות הללו צריכות, שחלקו חונה כבר שנים רבות בליכוד, מסתכל מהצד ומסרב לזוז מהמוכר והטוב. בשביל מה? בשביל אנשים שעדיין לא הבינו שהבחירות הללו יותר קריטיות מאלו שהיו באפריל?

זו לא קריאת השכמה אלא אזעקת אמת. עוצמה יהודית, עם כל הכבוד לה, לא יכולה להרשות לעצמה לרוץ לבד. בלוק טכני עם פייגלין? לא משהו שנמצא כרגע בתרחישים ההגיוניים, וגם אובדן אידיאולוגי מוחלט של עוצמה יהודית, אם תרוץ עם מי שבבחירות הקודמות לא הצביע על ממשלת ימין כאלטרנטיבה היחידה. עם בנט ושקד? קשה לראות את זה קורה. אבל במצב הנוכחי, גם בעוצמה יהודית מרשים לעצמם ליצור ברוגז תקשורתי כדי לשפר עמדות.

אין באמת מקום לשיפור עמדות. אם בנט ושקד ירצו להצטרף, יהיו מי שיצטרכו לוותר על האגו ולהבין שאם באמת רוצים ממשלת ימין, זה לא יקרה תוך מהלכים של שיפור עמדות. אל תטעו, מי שיפגע באיחוד בגלל ענייני אגו יואשם בסופו של דבר. אלו האנשים שצריכים להיות מוקעים ציבורית. בינתיים יש שם יותר אגו מאחדות.

בפעם הקודמת את החיבור יצרו רבני הציונות הדתית, בעיקר אלה מהצד של הבית היהודי. האם שוב הפוליטיקאים, שכל כך אוהבים לומר שאפשר להתייעץ עם הרבנים אבל המחוקקים הם שמחליטים, יסיימו בדיוק באותו מצב?

קיימתי השבוע שיחה מפוכחת וכואבת עם הח"כ לשעבר ואיש עוצמה יהודית מיכאל בן ארי. בין הרבה דברים שנאמרו שם, בלט משפט שצריך להטריד מאוד ציבורית. "פוליטיקאים מבקשים לשבת ביחד, אבל אני לא רואה את הרבנים זה עם זה. האם במערכת בחירות שלמה היה כנס שחיבר רבנים מזרם זה ומזרם שני? זה הרי עיקר השבר", אמר לי בן ארי בשיחה שפורסמה במלואה בערוץ 7.

האחדות צריכה לבוא מכל הגוונים, וגם לרבני הציונות הדתית יש חלק בכך. הציבור שמחכה לשמוע את דבריהם בצמא רוצה לשמוע אותם מדברים בקול פוליטי אחד, אם אכן רוצים ליצור איחוד מפלגות ימין שבסיסו דתי-לאומי. יש רצון ציבורי לראות אותם מופיעים יחד בכנס פוליטי ומדברים על החשיבות של ההליכה ביחד. זו תהיה אמירה הרבה יותר גדולה מעוד קול קורא או מכתב בחתימתם.

גם הציבור המתון, זה שכנראה זלג לימין החדש בבחירות האחרונות (שלא יהיה ספק, רוב רובו מהציונות הדתית), צריך לשוב הביתה. במקרה הזה כנס רבנים לא ממש יעזור. צריך קודם כול להודיע מהרגע הזה על ריצה משותפת של שתי המפלגות המרכזיות. אחר כך, מטעמי הגינות, לשבת עם עוצמה יהודית ולנסות לפתור איתה את הבעיות. לא לחכות לאמצע יולי כשבימין החדש יתחילו לדבר על הנושא. כל עכבה לטובה, אמרו חז"לינו, אבל הם בוודאי לא התכוונו לסיטואציה הפוליטית הנוכחית של איחוד מפלגות הימין.

עצוב לומר, אבל ייתכן שהציבור הדתי-לאומי כציבור, והמפלגות שלו כזרועות פוליטיות, זקוקים לפסק זמן בחוץ. בין אם באופוזיציה ובין אם מחוץ למערכת הפוליטית. אולי זה יחדד את ההבנה וההכרה בטעויות. ממילא אוסלו הבא לא נמצא באמת על סדר היום, גם אם תהיה פה ממשלת שמאל-מרכז. גם ההתיישבות לא תיפגע אנושות. צריך לומר את האמת: אין למי למסור שטחים, אין יותר להעלים עין ממה שממשלת נתניהו עושה בשטחי C, ובוודאי שאין עם מי לדבר בצד הפלשתיני. זה מסר שברור גם לפקיד הזוטר בירושלים וגם לנשיא שיושב בבית הלבן בוושינגטון.

יכול להיות שההתפכחות תבוא מממשלת שמאל. הציונות הדתית צריכה להיות פרגמטית בעניין הזה ולחשוב גם על השתלבות בממשלת אחדות. לא בטוח שמדובר בוויתור אידיאולוגי. אל תהיו מודאגים, השלום עם הפלשתינים לא יושג בימיו של נתניהו בדיוק כמו שלא יתרגש עלינו בימיו של בני גנץ.

השורה התחתונה היא כזאת: ראשית, מפלגות הציונות הדתית צריכות לצלם מצב מהבחירות הקודמות, גם אם זה לא נעים ונוח. שנית, יכול מאוד להיות שהפלטפורמה הנכונה היא איחוד מפלגות הימין בצד אחד, ושקד ובנט עם פייגלין בצד השני. זה הימור, אבל הוא נותן יותר אפשרויות למצביעים הפוטנציאליים ויותר מנדטים לגוש הימין. שלישית, צריך להיות פרגמטיים. אפשר לזעוק הרבה מהאופוזיציה, אבל ייתכן שהיום, במצב מדיני שבו לא ממש משנה אם מועמד מרכז כמו נתניהו או מרכז-שמאל כמו גנץ יעמוד בראש, הדבר הנכון הוא לא לפסול גם את כחול לבן.

מי שמפזר – משלם

הספין התורן של השבוע היה היוזמות לביטול פיזור הכנסת, והרכבת ממשלת אחדות או כל סוג של ממשלה שתצטרך להישען על כחול לבן או עריקים ממנה. לרגעים מסוימים זה נשמע רציני למדי, במיוחד כשזה יצא מפיו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין.

היה קצת מדהים לראות את התגובות של המפלגות השונות. הרי נתניהו עצמו סיפר לנו כל הזמן על הצורך להקים ממשלת ימין, בלי לפיד וגנץ. בליכוד יספרו הרבה סיפורים בימים הקרובים, אבל המציאות והפארסה נראים לעין כול.

בכיר בכחול לבן שעמו שוחחתי השבוע אמר את הדברים הבאים, והם מהדהדים: "אם נתניהו היה בא עם הצעה אמיתית בזמן הרכבת הממשלה, ניחא. אם היה מחזיר את המנדט לנשיא, ניחא. הוא פיזר את הכנסת כדי לא לשבת עם כחול לבן כי רצה ממשלת ימין בלבד. עכשיו הוא בא אלינו שנושיע אותו? המפלגה שלנו הצביעה נגד פיזור הכנסת באופן מובהק. ידענו לומר כבר אז שזה לא הפתרון הנכון. לא יכול להיות שמי שפעל נגדך בכל דרך במערכה הראשונה, יבקש שתציל אותו בשנייה". קשה לומר אם זו הדעה הרווחת בכל הצדדים של כחול לבן, אבל רוב חברי הכנסת של המפלגה מצויים במקום הזה.

היום, יותר מתמיד, קשה שלא להסכים איתם. אחד משרי הליכוד הודה בפניי השבוע שלא בטוח שריאלית גוש הימין יכול להשיג 61 מנדטים בבחירות בספטמבר, גם אם הליכוד תהיה המפלגה הגדולה ביותר. "תתפשרו בנושא ליברמן במצב כזה?" שאלתי אותו. התשובה לא הייתה חד משמעית, אבל אפשר היה להבין ממנה שגם לליכוד ברור שיצטרכו להתפשר אחרי הבחירות, או על כחול לבן או על ליברמן. המשמעויות של כל צעד כזה יכולות להיות לרועץ למפלגת השלטון בעשור האחרון, בדרך להרכבת הממשלה הבאה.

בליכוד מבינים שמערכת הבחירות הנוכחית היא הליכה על כל הקופה מבחינת נתניהו. ייתכן מאוד שגם הוא מבין שזו הקדנציה האחרונה בקריירה הפוליטית שלו. את כל יהבו הוא שם בהימור על הקדנציה הזאת. ייתכן שההימור הפעם גדול מדי.

פרץ של מסורתיים

זו לא הבעיה היחידה שצריכה להטריד את הליכוד. גורמים במפלגה מודאגים גם מהאפשרות שההתמודדות במפלגת העבודה תגזול מנדטים מגוש הימין. "במפלגה מודעים לכך שהעמדת מועמד חזק בראשות העבודה עלולה לנגוס מספר מנדטים מגוש הימין כולו ולפגוע בסיכויים להרכיב את הקואליציה הבאה", אומרים הגורמים. הם מביעים דאגה בעיקר מהאפשרות שח"כ עמיר פרץ ייבחר לראשות המפלגה. "הוא לא מצטייר כשמאל קיצוני כמו סתיו שפיר, אלא כאיש שקול. גם הקרבה וההתעקשות על כיפת ברזל עומדת לזכותו בקרב אנשי הדרום. דווקא העובדה שמפלגות שמציגות עצמן כימניות, כמו ישראל ביתנו או כמו המפלגה החדשה של רון קובי, הכריזו מלחמה נגד הדתיים והחרדים, יכולה להביא למעבר של מצביעים דתיים מתונים למפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ, שנתפס כשומר מסורת וכמי שהמסורת חשובה לו".

בליכוד, כמובן, לא מתערבים בצרות של העבודה. יש להם מספיק משלהם. אבל אין ספק כי במפלגה יעדיפו לראות דווקא את המועמדים המזוהים במובהק עם השמאל בראשות המפלגה. "סתיו שפיר ואיציק שמולי מייצגים שמאל חד, שמחדד את הפערים ומרחיק מסורתיים, דתיים ואנשי פריפריה. פרץ בראשות העבודה יכול לגרום הרבה יותר נזק מליברמן, שכלל לא בונה על מצביעי ליכוד".

פרץ, אגב, עובד שעות נוספות כדי לנסות ולחבר קהל מסורתי למפלגה. הוא רואה ציבור מסורתי וגם חובשי כיפה שהיו בעבר מזוהים עם העבודה וזלגו למפלגות אחרות. הוא יעבוד קשה כדי להחזיר אותם, גם אם ברור לו שבסופו של דבר מפלגתו תישאר מפלגת נישה גם בבחירות האלה.

לתגובות: nitsankeidar@gmail.com