להבין שמאלנים וגם להאמין לזה - הערות

מחיר תמימות השמאל, שתיקתה של שפחה, מעבר פלאי של השמאל לימין, יציאה מהארון, כלי חדש למאבק בחרדים ועוד הערות טרם שבוע טוב

שמעון כהן , כ"ו בסיון תשע"ט

שבוע טוב
שבוע טוב
צילום: ISTOCK

שבוע טוב

תמימי השמאל

ישבו באולפן גלי צה"ל שתיים, עירית לינור ודפנה שפיגלמן. הן דנו בענייני השעה. בין נבכי האקטואליה הבוערת תהתה עירית לינור בקול רם איך לפתע הפציעו לחיינו מחדש כל אותם בלוני נפץ השורפים את שדות עוטף עזה לאחר תקופת רגיעה יחסית.

לינור לא הסתפקה בשאלה אלא גם נתנה תשובה והזכירה שבדיוק בימים האחרונים מצאה לנכון ישראל לאפשר הכנסתם לרצועת עזה של חומרים ומיני ציוד כשביניהם גם... גז הליום. כן, כן, הגז ההוא שמשמש למילוי הבלונים המתעופפים ונוחתים כשהם נושאים את בשורת האש והדליקה על גלי הרוח שבשדות החיטה.

שמעה הגברת שפיגלמן את הטיעון ההגיוני הזה ונחרדה. איך אפשר בכלל להעלות על הדעת שהחמאס יעשה שימוש בגז ההליום לטובת בלוני הנפץ שלו, הרי הגז הזה נועד לצרכים רפואיים, ולכן זה פשוט לא יכול להיות, היא טענה ברצינות תהומית

מדהים. כבר כמה עשרות שנים השמאל הישראלי חי כאן במזרח התיכון, עם השכנים הללו, ושום דבר לא הובן שם. מבחינתם לא הגיוני שחמאסניק ייקח גז הליום רפואי וינצל אותו למטרות טרור. זה פשוט לא הומאני ולכן בטוח שזה גם לא קיים.

על זה שהפכו שם דשן חקלאי לחגורות נפץ הם לא שמעו, ואת זה שבטון שנועד לשיקום הריסות מבנים של אומללי הרצועה משמש לדיפון מנהרות טרור הם לא ראו, וזה שבאופן כללי נהוג ברצועת עזה לכתת את איתיהם לחרבות ומזמרותיהם לחניתות, בלתי מתקבל על הדעת אצלם. אולי זו הסיבה שהתמימות השמאלנית אף פעם לא תביא לנו שלום.

במלחמה הזו הכול מותר

כמעט כל פינה וסדק בחיינו טובים כדי להתגולל על הציבור החרדי. פעם זה גיוס ופעם זה גיור, פעם זו התבדלות ופעם מעורבות, פעם זו הסתגרות ופעם זו השתלבות, פעם זו דמוגרפיה ופעם גיאוגרפיה. הפעם זהו סיפורה הטראגי של הילדה בת ה-7. גם הוא הפך כלי שרת לניגוח הציבור החרדי.

בזה אחר זה שמענו השבוע אותם מספרים לנו שרק בגלל התרבות החרדית לא הוגשה תלונה בזמן למשטרה, וכשכבר הוגשה לא ניתן היה ללקט נתונים ולאסוף עדויות. אחד המלומדים שבתוקפי החרדים ניתח שלב אחר שלב את כל פעולותיה של משפחת הילדה מאז התרחש האירוע עצמו על מנת להוכיח שתרבותם התואמת את ימי הביניים היא שהובילה אותם ואותנו להשתלשלות האירועים. הם לא התלוננו בזמן, הם פנו לרב במקום למשטרה ושאר האשמות שליקט אותו מלומד משמועות שרוססו באמצעי התקשורת.

אותו מלומד, עורך דין במקצועו, התריע והזהיר כי אם לא יחברו המפלגות החילוניות זו לזו על מנת לבלום את ההשתלטות החרדית, המציאות הימי-ביניימית הזו תשלוט בכולנו בתוך שלושים שנה.

כל הדברים הללו יכולים היו להוות בסיס לדיון רציני ואולי נצרך, אלמלא היו חלק מרדיפה אוטומטית של הציבור החרדי ותו לא. ומניין אני יכול לקבוע שמנוע אחד, רדיפת חרדים, עומד מאחורי כל אותם מאמרים, כתבות וראיונות? פשוט מאוד. הרי אלו בדיוק אותם אנשים שהאדירו ושיבחו במשך חודשים רבים וארוכים של קמפיין 'מי-טו' את כל אותן נשים שלא מיהרו לדווח ולהתלונן אלא רק לאחר שנים ארוכות ורבות (לא שבוע או עשרה ימים כמו במקרה הילדה) נזכרו לפנות לתקשורת או למשטרה.

איש לא טען כלפיהן שהתרבות שלהן (ורק למען כבודן אני לא מפרט איך יכולה התרבות הכללית להוביל אותן למסקנה שכדאי להבליג ולא למהר למשטרה) היא זו שגרמה להן להתעטף בשתיקה ארוכה. אותן ידעו לחבק, להאדיר, לפאר, לרומם ולקלס. למה? רק בגלל שאין להן רב?

קצת קשה להאמין להם

אפשר להתווכח על ההסכמות שהושגו מול חמאס, אפשר בהחלט לכעוס ולזעום עליהן ולתבוע מממשלת ישראל להשיב לארגון הטרור כגמולו הראוי לו. יש בזה לא מעט היגיון, אבל כשהביקורת מגיעה משמאל זה מתחיל להישמע קצת מוזר.

קצת קשה לקבל קולות זעזוע נרגשים וזועמים על החיזוק לכאורה שממשלת ישראל נותנת לחמאס ממי שעד לא מכבר ייחל בכיליון נפש לממשלת אחדות בין התאומים האידאולוגיים חמאס ופתח', ממי שהביא לכאן את יאסר ערפאת שהסתיר ברכבו אמצעי לחימה ומתחת כיסאו מחבל מבוקש, וכל זאת בקול מצהלות ושקשוקי שמפניה. קשה להאמין לביקורת הזו כשנושאיה הם מי שמצפים בתקווה להקמתה של מדינה פלשתינית שחמאס, ברור היום לכולם, יהיה (חלילה) חלק משלטונה העצמאי, או סביר יותר להניח יאחז בעצמו או לבדו במושכות השלטון של אותה מדינה שתאיים על כל נקודה במדינתנו הזערורית.

כשאנשי השמאל הללו תוקפים את נתניהו וממשלתו מימין מתעורר בי מיד ספק באשר לטוהר כוונותיהם. משום מה אני מרשה לעצמי לנחש ששנאת נתניהו ולא שנאת החמאס ניצבת לנגד עיניהם (ואולי גם החשש שאת מרכולתם האידאולוגית יתקשו למכור לעם המצביע בציון כשחמאס לנגד עיניהם ולא הפתח' שוחר השלום הידוע והמוכר מימי אוסלו העליזים).

הארון מתחיל להיפתח

בירושלים, טבריה, חיפה ואולי גם במקומות נוספים התקיימו בימים האחרונים מפגנים למען הדבר הפשוט והמובן מאליו הקרוי 'משפחה מסורתית'. יותר מדי אנשים ברחבי הארץ מתחילים להרגיש לא נעים כשהם מביעים עמדה פשוטה בעד זוגיות משפחתית הכוללת גבר ואישה, ובימים האחרונים, ככל הנראה בצל 'חודש הגאווה', הם יוצאים מהארון, מי בחשש ובזהירות ומי בגאון ובביטחון, ומבקשים להחזיר אותנו למשפחה המוכרת ההיא.

נדמה לי שראוי לציון במיוחד האירוע שהתקיים בחיפה דווקא משום שהוא התקיים בחיפה, העיר האדומה שאינה מתאפיינת בדתיות יתר או בימניות קיצונית במיוחד. המצעד שהתקיים בחיפה כלל בתוכו לא רק חבושי כיפות ומטפחות אלא גם גלויי ראש ואפילו כאלה שאינם יהודים, כי כזו היא חיפה, עיר מעורבת.

אולי כשהקריאה תבוא משילוב יהודי-נוצרי-מוסלמי, דתי וחילוני, יהיה מותר לומר אותה בקול רם והדיה יישמעו גם במעוזים הסגורים והמבוצרים של התקשורת.

לקחי אירוויזיון

סליחה על הציטוט העצמי. זה לא מנומס, אני יודע, ואולי אפילו מצטייר כחוטא ביהירות-מה, ובכל זאת: לפני קצת יותר מחודש שיערתי כאן שבעקבות פרשת 'שלווה'-האירוויזיון-חילול השבת יתחילו בתכנית ה'כוכב הבא לאירוויזיון' לסנן מועמדים על פי אמונתם ומידת דבקותם בקדושת השבת. כתבתי אז שהדברים לא ייעשו מתוך רוע לב של מישהו אלא "מתוך בחינה עניינית ומקצועית של המציאות. אין טעם להשקיע סכומי כסף לא מבוטלים בהכשרתו של זמר אלמוני, לפעול להצעדתו אל קדמת הבמה, לדאוג לפיתוח יכולותיו ולהדרכתו, כאשר אם אכן יישאו המאמצים פירות והוא יגיע לשלבי הגמר של התכנית, הוא צפוי להודיע שאין לו כוונה לייצג את מדינת ישראל באירוויזיון מטעמי שמירת שבת".

החשש ההוא התממש השבוע כשהתברר שבסינוני המועמדים לעונה הבאה של התכנית עליהם לסמן בכתב אם הם שומרי שבת אם לאו. חבר כנסת מש"ס כבר הלין על עצם השאלה שלהערכתו תביא לפסילת מועמדים רק בשל אמונתם. צודק הח"כ עקרונית, אם כי כאמור, פרקטית ניתן להבין את מצוקתם של מארגני התחרות.

כך או כך, אני מבקש לשוב ולראות באירוע זה מודל למה שיקרה כאן ככל שיותר החבל ותותר פתיחת עסקים בשבת, כדרישתם של אספני זכויות האזרח והאדם: איש לא יאמר בפירוש שאינו מקבל לעבודה עובדים שומרי שבת – אמירה שכזו אף פעם לא נשמעת נאורה - אבל בפועל ובלי הרבה רעש וצלצולים זה בדיוק מה שיקרה.

זאת חליפתו

ההערה הבאה מוקדשת כמעט לכל כלי התקשורת המגזריים, וכן, בהזדמנויות מסוימות גם לנו כאן בערוץ 7:

במשך הרבה מאוד שנים מלינים בציונות הדתית כלפי המגזר החרדי על יחס מזלזל לרבניו ותלמידי חכמיו של המגזר. איך קורה, שואלים הסרוגים, שלשמו של כל בעל חליפה מגבעת וזקן במגזר החרדי מצמידים את התואר רב, בעוד בציונות הדתית עד שלא ימונה אדם לראש ישיבה, רב עיר או בעל תפקיד מקביל הוא ימשיך להתהלך בעולם עם שמו נטול התואר ולזכות ליחס תואם. מה קורה כאן? שאלו, שואלים וכנראה ימשיכו לשאול. כל גדלותו בתורה, כל המבחנים שעבר, כל הידע העצום, כל אלה נמחקים רק בגלל שאין לו זקן\חליפה? למה מזלזלים ברבנים שלנו?

תלונות מהסוג הזה לא יכולות להישמע כאשר בתקשורת המגזרית רב בכיר, ראש מכינה ישיבתית לצה"ל, רב צבאי ראשי לשעבר ממשיך להיקרא ללא התואר רב. עבור רבים הוא לא הרב פרץ, ואפילו לא רק הרב רפי, אלא סתם 'רפי פרץ'.

בעבר הלא רחוק התבטא גורם חרדי והעיר כי אם היו חברי הכנסת החרדים רבנים באמת הם היו נשארים בבית המדרש ומתעצמים לכדי גדולי תורה וראשי ישיבות. הם מונו לחברי כנסת רק משום שלא התאימו לעולמו של בית המדרש וגילו כישורים אחרים, פעם היו קוראים לזה 'כישורים עסקניים'. בכל זאת במגזר החרדי כל גפני הוא הרב משה גפני וכל דרעי הוא הרב אריה דרעי וכן שאר ח"כי הסיעות החרדיות. שם אין אדם פשוט. כולם רבנים, כולם חכמים, כולם יודעים את התורה. אצל הסרוגים זה בדיוק הפוך. אז או שהגישה הסרוגה תשתנה או שהתלונות תתאדנה.

מה שראתה שפחה חרופה

כלי פופולארי מאוד בידי ההסברה של האסכולה הליבראלית והנאורה היא הסדרה 'סיפורה של שפחה'. רוצים לתקוף את הדתיים? שולפים את סיפורה של שפחה. רוצים לתקוף את טראמפ? סיפורה של שפחה הוא קלף מרכזי. חפצים במאבק פמיניסטי? גם לשם כך מגויסת הסדרה. אפילו למען המאבק המקודש בפסקת ההתגברות גייסו מיטב כותבינו את סיפורה של אותה שפחה (אל תשאלו אותי איך ומה הקשר, אבל עובדה. זה מה שקרה בפועל).

מאחר והסדרה מתארת עולם עתידני וקודר שבו פטריארכיה גברית מנצלת נשים בנות מעמד נמוך ללדת עבורם את הדור הבא, צורך הכרחי בעקבות התמוטטות אחוזי הילודה (לא צריך לראות את הסדרה כדי לדעת את כל זאת. די בעלעול וויקיפדי פשוט או בעלעול בפרסומים תקשורתיים כאלה ואחרים), תהיתי איך קרה שבשיח הישראלי נעדרה השוואה נוספת ואולי מתבקשת לתוכנה הבעייתי של הסדרה – השוואה לעולם הלהט"בי ודרישותיו לאפשר לו פונדקאות ממוסדת.

הרי גם כאן יש עולם פטריארכאלי של גברים, בדרך כלל במעמד סוציואקונומי גבוה, המבקש לאפשר לו פונדקאות על ידי נשים שרובן, בואו נאמר את האמת, לא מגיעות מצמרת המעמדות הכלכליים. בנוסף, כך שמענו, זוגות להט"בים בוחרים את הפונדקאיות שלהם במדינות כמו סרי לנקה, הודו ואחרות על פי דרישות גנטיות מסוימות מאוד, כאלה שיבטיחו את איכותו של דור העתיד הנולד ברחם הפונדקאית.

אז נכון שיש מן הסתם אינספור הבדלים בין מה שקורה בסדרה (גם על כך אפשר לדעת מגיגול קל), אבל כאשר 'סיפורה' הופך כלי שרת בידי תוקפי הימין, הדתיים, השמרנים ואחרים, תמוה עד מוזר שבדל ההשוואה הזו לא נשמע עד היום, למרות הדמיון הלא רחוק כל כך. יכול להיות שזה נובע מפחד?

ולית דיין

הדיווח על החלטתו של יובל דיין לחזור אל המתחם הערכי שממנו הגיע זכה לשיאי כניסות של גולשים בערוץ 7, וככל הנראה גם במקומות אחרים.

אין לי כמובן שום התנגדות לכך שאלפי גולשים ינהרו בהמוניהם לכתבה זו או אחרת, כל עוד היא בערוץ 7 כמובן, ועם זאת ביני לביני לא הצלחתי להבין את הסערה. מזה שנים אנחנו מלינים על הנטייה המוזרה להחתים סלבים על עצומות ומחאות, כאילו יש בחתימתם של אלה איזו עליונות נשגבת על פני זו של כל אדם אחר. ממתי, שאלנו ואנחנו עדיין שואלים, עמדתו של ידוען, שחלף לרגע בשמי הרייטינג, חשובה, משמעותית או בהכרח עמוקה יותר מזו של זגג, צורף או טכנאי מחשבים? רק בגלל שאולי (ולא תמיד) הוא יודע להתנסח מעט טוב יותר ומהוקצע יותר מאחרים אנחנו צריכים לעמוד בשלשות ולקבל את דבריו בדום מתוח?

אמנם תרבות הפייסבוק והטוויטר חינכה אותנו לכך שכל גיהוק, שיהוק ופיהוק של מישהו צריך לעניין עולם ומלואו, ובכל זאת אולי כדאי קצת להירגע. חיבוטי נפשו של מר דיין לא כואבים ומרתקים יותר מאלו של כל מתחבט אחר. אפשר להמשיך את זרימת חיינו בין אם סלב הצטרף למחנינו ובין אם סלב אחר נטש אותו. הכול בסדר. תרגיעו.

(להערות ולהארות שלכם: cshimon2@gmail.com)

לעוד כמה הערות קודמות:

שרים חדשים מלחמות ישנות

פאודה, האח הגדול ומחיר נוסף

לשמאל, מסתבר, מותר הכול

אופל משחקי הכס והחיים היפים

אכזבה באירוויזיון, נכבה ויו"ש