לכבודה של תורה

רבנים, מחנכים, ראשי ישיבות ורבני ערים, אל תשאירו את המשימה לעיתונאים או לנפגעות. היו הראשונים להוקיע את מי שסרחו

עפרה לקס , א' בתמוז תשע"ט

מאבק על שמה של הטוב של התורה הקדושה ושל מלמדיה.
מאבק על שמה של הטוב של התורה הקדושה ושל מלמדיה.
איור: עדי דוד

את השבת החולפת הכנסתי מתוך סערת נפש. הכתבה שלי, שפורסמה כאן ב'בשבע' ועסקה בנפגעות שיינברג, לא נתנה לי מנוחה.

כתבה של יהודה יפרח שהתפרסמה במקור ראשון ועסקה בפרשה שמטלטלת את קהילת 'תורת החיים' הוסיפה עוד מאה קילו של מועקה. הדלקתי נרות בחדר האוכל של הישיבה שבה לומד בני הבכור. ישיבה גבוהה בלב המדבר, שהקדישה להורים שבת עם הבנים. השקט והנוף הבראשיתי התחברו לתפילה הישיבתית העוצמתית. ספרי הגמרא, המוסר והאמונה הביטו בי מכל עבר. כל אלה קילפו ממני שכבה אחר שכבה את כל ההגנות של השבוע החולף.

בימי החול הסתובבתי עם כאבי לב ובטן על העוול הנוראי שנעשה לנשים ולבעליהן ולבני המשפחות, אבל עכשיו בקע ממני צער אחר, כזה שחשבתי שכבר למדתי להתמודד איתו - הצער על חילול השם הנורא. על כך ששוב התורה הקדושה והיהדות, שגם ככה לא קל להן ברוחות הליברליות המנשבות היום, סובלות מיחסי ציבור גרועים. הם לא היו הרבנים שלי, אני רחוקה מהסגנון הזה כרחוק ליטאי מחצר חסידית, אבל גם אני לא יכולה ללמוד עם הילדים את המשנה "והווי מתאבק בעפר רגליהם" בלי לסייג באלף סייגים. הדמעות, למרבה הפדיחה, החלו לזרום. אמא מוזרה שבוכה בשבת הורים. נסתי החוצה. הייתי צריכה הרבה נשימות ו"לכה דודי" כמעט שלם כדי להירגע. האמת? הפתעתי את עצמי. הרי מדובר באחוז קטן של רבנים שסורחים, ובכלל, חשבתי שאני כבר חסינה.

למה לסגור את הדלת?

לאבן הראשונה שנפלה בחומת אמונת החכמים שלי קראו קופולוביץ'. עד אז הרב זאב קופולוביץ'. פגשתי אותו בסמינריון ההדרכה בקיץ ובהכנות שעשו למדריכים לפני מחנות. הוא הגיע מירושלים עד עין זיתים שליד צפת כדי להיות איתנו, מדריכי בני עקיבא. תלינו בו עיניים קשובות וצמאות, מאזינים לשיעור שלו ונשארים לסבב שאלות בסוגיות הבוערות של התנועה.

כשנחשפה פרשת קופולוביץ' נאלמתי. הפרטים שהתגלו בקשר אליו היו מצמררים. הרי לפני שני עשורים עוד לא דיברו על תופעות כאלה. בשעתו היה נראה שלרבנים ולמחנכים יש תעודת ביטוח מפני נפילה בדברים כאלה, שפגיעות מיניות שייכות לעבריינים מן הדיוטה התחתונה בלבד. אז עוד לא ידעו גם על פסיכולוגים, שופטים ופוליטיקאים שסרחו. דמותו של הרב החביב, מאיר הפנים והמסור לתלמידים התנפצה ברעש גדול והותירה שובל של אבק דק, חוסר אמון שלא התפוגג.

השני היה רב שכיהן בתפקיד תורני-חינוכי באוניברסיטה שבה למדתי. הבירור בעניינו לא הגיע לבית המשפט ונסגר בין כותלי האוניברסיטה, בוועדה שבראשה ישב הרב יובל שרלו. את הרב הזה הכרתי היטב. הוא ייסד תוכנית מיוחדת ומוגברת ללימוד תורה, שבמסגרתה למדתי במדרשה כמה שעות ביום. היה בינינו קשר טוב ואהבתי להתווכח איתו ויכוחים למדניים. גם הוא נהנה להפתיע בחידושיו ולהוציא בוגרת אולפנה מארבע האמות של דוסיותה. למרות כל אלה, כששמעתי את הטענות על כך שהוא הטריד מינית תלמידות, לא הופתעתי. זיכרון אחד שנחקק בי נשלף כשהפרשה התפוצצה. היה זה ריאיון הקבלה לתוכנית בראשותו.

כשנכנסתי, הוא ביקש שהפגישה תתקיים עם דלת סגורה. כל נורות האזהרה הפנימיות שלי הבהבו. מה זה, ריאיון לשב"כ? למוסד? מדוע צריך לסגור את הדלת? ומה עם איסור ייחוד? בחוצפה רגעית, שלא אופיינית למועמדת צעירה שעומדת לפני ראש מוסד, סירבתי לסגור. זה לא הפריע לו לשאול שאלות שלא שואלים בריאיון כזה. עיניו החודרות ננעצו בעיניי והוא שאל על מערכות יחסים שלי "איתו". מי זה איתו? הדבר היה נתון לפרשנות שלי: אלוקים, אבא שלי, אולי חבר. הוא התעקש וחפר, אני לא פתחתי את הקלפים.

יצאתי מהריאיון המומה. הוא חיפש בקיעים בנפש. סדקים שדרכם אפשר להיכנס, ליצור תלות ואחר כך להיות המנחם, המחבק והנוגע, פיזית. כמה שנים אחר כך, כשחברה אזרה אומץ וסיפרה שהיא הייתה מהנפגעות, היא תיארה בדיוק את תבנית הפעולה הזאת. לא היו אז מושגים כמו מרות וסמכות, אבל הבנתי והאמנתי לה בלב שלם. לא רק שהכרתי אותה באותם ימים וידעתי שהיא סבלה מאוד, אלא שגם אני עצמי חוויתי את זה כמעט, רק צעד אחד לפני כן. זה היה עלול לקרות גם לי אם הייתי קצת יותר חלשה.

כשפרשת מוטי אלון התפוצצה בקול רעש גדול כבר לא התפלאתי. רק הצטערתי צער גדול, שהולך ומעמיק עם כל פרשה כזאת.

קול גדול כעומק התהום

נכון, חובתנו הראשונה כהורים היא ללמד את הילדים מהי מוגנות. כמבוגרים עלינו לקחת אחריות על החיים שלנו, ללכת אחרי רבנים בעיניים פקוחות ועם נורות בקרה ולאמץ קווים אדומים שלא עוברים אותם (המלצה חמה: גדרי ייחוד של ההלכה, חוכמה עתיקה שתמיד רלוונטית). אבל זה לא רק סיפור של פגיעה בפרטים, אלא הרבה מעבר לכך.

נדמה שכדי לרפא את חילול השם הגדול והנורא צריכים הרבנים, נושאי לפיד התורה, הכוהנים של היום, להיות הראשונים שמוציאים את המצורעים האלה מחוץ למחנה. רבני תקנה עוסקים בכך במסירות כבר שנים רבות, כשלצידם נשות מקצוע ותלמידות חכמים. יש גם רבנים, כמו הרב שמואל אליהו, שעוסקים בכך בלי מסגרת מארגנת. אבל התחושה היא שבהתאם לעומק התהום צריך לצאת בקול רעש גדול, שמקיף את כל מגוון הצבעים והכיפות ובתי המדרש, קול שמתמיד להגיב, לפעול ולומר: זו לא תורה.

שלא ישאירו לקומץ עיתונאים את המחאות על כך שברלנד מכובד בהדלקת מדורה במירון. שלא יותירו לנפגעות את המאבק שעוד מעט יתחיל נגד שחרורו המוקדם של שיינברג. שלא יתפלפלו האם אדם שפגע בתלמידיו אך שילם את חובו לחברה יכול להקהיל שוב קהילות. שרבני היישובים, הישיבות והערים יהיו הראשונים לומר שמי שפגע אינו רב ואין ללמוד תורה מפיו. שיראו למי שחושב להיות עבריין, שביום שבו מעשיו ייחשפו לא יהיה לו לאן לשאת את הבושה כי איש לא יקבל אותו. זהו לא מאבק פרטי וגם לא מלחמת נשים בגברים. זהו מאבק על טוהר החברה היהודית-ישראלית והרבה מעבר לכך - על שמה של הטוב של התורה הקדושה ושל מלמדיה.

לתגובות: ofralax@gmail.com