ברק ומהגרי העבודה

אהוד ברק ייקח מנדטים מהעבודה ומכחול לבן, אבל ספק אם הימין המפוצל והקפוא ייהנה מזה

יאיר שרקי , א' בתמוז תשע"ט | עודכן: 15:41

יאיר שרקי
יאיר שרקי
צילום: יח"צ

מול חילוף החומרים המהיר, אולי מהיר מדי, בשמאל, שמחליף ומשדרג ומפצל ומאחד את עצמו מחדש, בולט הקיפאון העצור בימין.

דווקא המחנה שהפסיד יותר מרבע מיליון קולות בבחירות האחרונות בגלל התארגנות וחלוקה פנימית לא נכונה, לוקח את הזמן. בנט ושקד מתמהמהים ומתלבטים בקול כבר יותר מחודש, בנפרד אבל גם יחד, בין כמה אופציות, כל אחת וחסרונותיה. בן גביר פרש מאיחוד הימין ומתבצר, פייגלין מקשיח עמדות בצד השני, וסמוטריץ' ופרץ מנהלים (בנפרד כמובן) קמפיין שקורא לאחדות המחנה, אבל נראה יותר כמו אליבי ליום שבו ייכשלו המגעים רשמית. בשמאל, שלא זרק קול אחד לפח, קדחת ההכנות בשיאה. מרצ ומפלגת העבודה כבר הספיקו לבחור יו"רים חדשים. אהוד ברק הצטרף והקים מפלגה משלו, שגם אם בשורה התחתונה עשויה לגרום נזק לשמאל, כרגע השיבה את הצבע ללחייו של המחנה.

אם כי לא תמיד אלו סימני חיים, אלא לפעמים גם מנגנון השמדה עצמי פעיל במיוחד. שיבתו של ברק כמשיח החדש של השמאל מלמדת עד כמה עגום מצבו של המחנה: אדם בן 77, שנחשב לראש הממשלה הכושל ביותר בתולדות ישראל, מי שמהלכו האחרון בפוליטיקה ריסק את מפלגת העבודה כדי להיות שר הביטחון של נתניהו, ירד ממרומי המגדל אל הזירה, ממקלדת הטוויטר אל מסיבות העיתונאים התכופות. והוא היחיד שבכלל נשמע כמו אופוזיציה. גם בחירתו של עמיר פרץ לראשות העבודה היא סימן של חולשה: האיש שכבר עמד באותה עמדה בדיוק לפני 14 שנה, מתמודד סדרתי שזו כבר הפעם החמישית שלו, גבר על שמולי ושפיר שפיצלו את מחנה הצעירים במפלגה ושב לעמדת היו"ר. הוא זכה בפחות מ-50 אחוזים מקולות המצביעים, שהם פחות מ-50 אחוזים מכלל המתפקדים. הוא מקבל לידיו מפלגה בשפל של שישה מנדטים שמעליה מרחף צילו של ברק.

האיש שכבר הוכיח מומחיות בריסוק העבודה, לא מהסס לעשות זאת שוב. הוא משריין דמויות שהיו מזוהות עם המפלגה, קובע מסיבות עיתונאים בדיוק ברגעים הקריטיים כדי לגנוב ממנה את הפוקוס, ובעיקר שואב את שאריות הקולות מהמאגר המצומצם שנותר לה ממילא. כבר שנים ידוע שפריימריז על ראשות העבודה הם בעצם תחרות על השאלה הלא אטרקטיבית מי יזכה להיות מודח בתוך שנה או שנתיים בבושת פנים על ידי המפלגה שאוכלת את ראשיה כבר שני עשורים, אלא שהפעם אפילו חדוות ההנהגה לא תינתן לנבחר. כל הבלגן והאמוציות יסתכמו בסוף לשאלה מי יהיה מספר 2 של אהוד ברק.

ברק נהנה מכל רגע. ממסיבות העיתונאים, מסרטוני הטוויטר, מגיוס הכוכבים, בהם גם קלף סמלי במיוחד – נכדתו של יצחק רבין ז"ל – ובעיקר מהחבטות החוזרות בנתניהו. הוא המבקר החריף ביותר שלו, וכנראה גם אחד הבודדים, אם לא היחיד, שראש הממשלה רואה בו מתחרה מאותה הליגה. ההיכרות שלהם רבת שנים ומפותלת, כפי שברק טורח להזכיר, עוד מהימים שפיקד על נתניהו בסיירת מטכ"ל. ובכל זאת חזרתו לזירה לקראת תום העשור השמיני לחייו עשויה להיות הבשורה שנתניהו חיכה לה. ברק לא יזיז קול אחד בין הגושים. מחוזות החבירה הראשוניים שלו הם מרצ ומפלגת העבודה. אבל הוא בהחלט יכול לעזור לנתניהו בריסוק ופיצול המרכז-שמאל.

קהל היעד שלו לא מתמצה בבוחרי העבודה. יחד עם יאיר גולן הוא קורץ גם לרבים מבוחרי כחול לבן שבאו בגלל הגנרלים והאווירה הביטחוניסטית. עומד לו גם היתרון הבסיסי בפוליטיקה הישראלית, בעיקר בקרב מצביעי מרכז שמחפשים תמיד את המפלגה החדשה. וכך, בעוד הוא מושך משמאל את מצביעי כחול לבן שבאו בגלל גנץ, ליברמן עם הקו האנטי חרדי התקיף מושך מימין את המצביעים שהגיעו בגלל יאיר לפיד. התוצאה יכולה להיות צניחה דרמטית בכוחה של כחול לבן, שהצליחה עד כה להציב אלטרנטיבה מספרית צמודה מול הליכוד, וחלוקת השמאל לשלושה גושים בינוניים, שביניהם יוכל נתניהו להתל ולסחור כדרכו בניסיון להקים את ממשלתו הבאה.

אלא שכל זה לא יהיה רלוונטי בלי סדר חדש בימין. חמש המפלגות, או מדויק יותר - רסיסי המפלגות שמימין לליכוד, היו ונותרו המפתח לניצחונו של נתניהו. בפעם שעברה הוא אכן טרח לשדך ולשמן את הרכבת איחוד הימין, אבל בידו השנייה ריסק את הימין החדש ונותר בלי ממשלה. הפעם יידרש להתגבר על יצרו בדרך לשידוך גדול יותר. זה לא יקרה כמובן בלי רצון של המחותנים עצמם.

שתיקה גזענית

"מחאת העדה האתיופית מוצדקת, אבל..." זה משפט הפתיחה לאלפי פוסטים, ציוצים ומאמרים שפורסמו בעקבות המהומות שפרצו לאחר הריגתו של סלומון טקה ז"ל מירי שוטר בקריית חיים. אלא שספק אם חלקו הראשון של המשפט, על צדקת המחאה, היה נכתב כל כך הרבה פעמים גם בלי הצורך בחלקו השני, על ההסתייגות מהאלימות הפרועה ברחובות. בסופו של יום, המחאה שהחלה בתמיכה רחבה אומנם ספגה מכה קשה עם מראות המתפרעים מזנקים ומנפצים שמשת מכוניות נוסעות סמוך לעזריאלי, ניידות המשטרה הבוערות בצמתים והבלוקים על הכבישים, אבל האנרכיה הזאת מלמדת שלפחות חלק מהמפגינים כבר ויתרו ממילא על האמפתיה הציבורית. הם מנסים לצרוב את התודעה ובזה הם הצליחו.

מחאה נגד תיוגים של יוצאי אתיופיה כאלימים הפכה למפגן של אלימות חסרת רסן, אבל מי שביקש למצוא כאן הוכחה לתיוג הזה, שוגה. פרטי המקרה הספציפי מתחילת השבוע לא חשובים. בוודאי שדינו של ירי לקרקע שונה מירי ישיר לחזה, ובמשפטו של השוטר יינתן מקום לכל הנסיבות וההקשר המקומי. אבל במבט רחב נחשפה שוב היד הקלה על ההדק מול צעירים שעורם שחור. ההשוואה למאבקים של קבוצות אחרות בחברה הישראלית, מחאות החרדים נגד הגיוס למשל שהתקיימו השבוע במקביל, היא מגוחכת. בעוד מפגיני הפלג הירושלמי יוצאים למאבק מדי כמה שבועות כולל שיבוש סדרתי של חיי עשרות אלפי תושבים בגלל מעצר תלמידי ישיבה עריקים לכמה ימים, צעירי העדה האתיופית הבעירו את הרחובות, בעוצמות כפולות ומכופלות, בגלל התחושה שדמם הותר, כפשוטו. זה לא מצדיק דבר מהמראות המסוכנים שנראו השבוע בכבישי ישראל, אבל נותן הקשר.

מהצד השני, דווקא הפוליטיקלי קורקט שמנע מרבים למתוח ביקורת, מוצדקת או לא, על אופי המחאה עוד בתחילתה, מקפל בתוכו גזענות סמויה. חסימת כבישים היא כלי קיצוני, אך אפשרי במסגרת דמוקרטית. כך נגד הגירוש מגוש קטיף, כך במחאת החרדים נגד הגיוס וכך במחאת עובדים נגד סגירת מפעל. אלא שכל מי שמשתתף בו צריך לדעת שלגיטימי לא פחות שהמשטרה תפנה אותו מהכביש או תעצור אותו. ונדליזם ואלימות אינם לגיטימיים בשום מאבק. המחשבה שלאתיופים מותר לשתק את הכבישים ובהם מאות אלפי נהגים לשעות ארוכות באופן שלא היה מתאפשר לאף קבוצה אחרת בחברה הישראלית, כשהמשטרה עומדת ושותקת, היא בעצמה גזענית, וסופה התפרצות אלימה ומופקרת שחייבה את המשטרה להפעיל כוח רב שמזין את אותו מעגל.

לתגובות: 2sherki@gmail.com