מתעקש על המקום הראשון. הרב פרץ
מתעקש על המקום הראשון. הרב פרץצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

קצת נמאס כבר לכתוב על האין איחוד במפלגות הימין, שהחיבור ביניהן מתבקש. להזכיר כל שבוע שהבית היהודי והאיחוד לאומי צריכות כבר מזמן להיות חתומות על הסכם מחודש, או פשוט לחדש את ההסכם הקיים. פרסומים בנושא ממלאים כבר את אתרי המגזר והעיתונות הכתובה, אבל בשטח הכול תקוע. גם השילוב של עוצמה יהודית כבר לא מובטח, אבל עדיין אפשרי.

לא מעט אנשים בבית היהודי חושבים שגם איילת שקד, שצירופה נראה כעת יותר ריאלי מצירוף הימין החדש, צריכה להיות חלק מהמפלגה, אולי אפילו להוביל אותה. אלא שבסביבתו של יו"ר המפלגה הרב רפי פרץ מתנגדים למהלך מכול וכול.

לקראת סוף השבוע הם קיבלו תנא דמסייע מעשרות מרבני הציונות הדתית. הרבנים חתמו על גילוי דעת שקרא להעמיד בראש המפלגה הדתית-לאומית רק "אדם המחויב לדגל התורה ושמירת יהדותה של המדינה כערך המרכזי של המפלגה".

"אנו מחזקים את ידיו של הרב רפי פרץ בעמדתו שבראש המפלגה הדתית-לאומית חייב לעמוד יהודי ירא שמיים ששומר תורה ומצוות. אין זו סוגיה פרסונלית אלא סוגיה ערכית ציבורית של שימת נושא יהדותה של מדינת ישראל כנושא המרכזי של המפלגה הדתית-לאומית", כך נכתב בגילוי הדעת שעליו חתומים הרבנים, ביניהם הרב שמואל אליהו, הרב שלמה אבינר, הרב דוד חי הכהן, הרב משה הגר והרב חיים גנץ.

אפשר להזכיר שרבנים, אם כי לאו דווקא אלה שחתומים על גילוי הדעת הזה, בסיוע לא מעט לחץ מנתניהו, הם שיצרו את החיבור של איחוד מפלגות הימין בסופו של דבר. אבל בהזדמנות הזאת מתבקש להזכיר לרב פרץ דברים שאמר בריאיון ל'בשבע' לפני הבחירות הקודמות: "הרבנים הם חלק מהגלריה המכובדת שאנחנו קשורים בה. אני לא מצפה ואני מניח שגם בצלאל חושב כך, שנלך אליהם כל יומיים ונניח בפניהם כל שטות. ננהל פגישות מעת לעת ונקבל את החשיבה הרבנית, שנותנת זווית נוספת כי היא מנותקת מהתעלות שאנחנו מתעסקים בהן. זה פותח אותך, מרומם אותך, ומתוך זה נקבל את ההחלטות הפוליטיות שלנו".

באותו ריאיון אמר בצלאל סמוטריץ': "המתח שהיה בציונות הדתית עד היום בין רבנים לאנשי מעשה היה תוצאה שהחיבור לא היה חיבור טבעי. היה ניסיון לחבר באופן מלאכותי סמכות רבנית לאנשים שלא גדלו בתוך זה. גם הרב רפי וגם אני זכינו לגדול לתוך זה. יש לנו שפה משותפת עם הרבנים ויש לנו את היכולת לתרגם את העולם הזה לעולם המעשה. אני לא חושב שרבנים מתיימרים לקבל את ההחלטות המעשיות".

מתברר שהרבנים, ייתכן מאוד שבאופן מוצדק מבחינתם, מעוניינים להשפיע על ההחלטות המעשיות או על מקבליהן. השאלה היא האם באיחוד מפלגות הימין רוצים באמת להישאר בריבוע מסוים ולייחל לעבור את אחוז החסימה, או לגדול. אם בדיקות מתחת לפני השטח יראו ששקד יכולה להוסיף מנדט או שניים למפלגה, כדאי מאוד להרהר באפשרות צירופה. האם במקום הראשון או השני? זה משהו שכדאי לבדוק אלקטורלית ויש מגוון דרכים לעשות זאת. ייתכן מאוד שנפתלי בנט מיצר היום על כך שלא הציב במובהק את שקד במקום הראשון במפלגתו. אולי מעט הקולות שהפרידו בינו ובין אחוז החסימה היו מתקבלים.

אין ספק ששקד, נכון לרגע זה לפחות, היא להיט מבחינה פוליטית. הראשון שטעה הוא נתניהו, שצריך אנשים כאלה בליכוד. השני שנראה שטועה כעת הוא נפתלי בנט, שלא מתעקש להחזיק אותה באיחוד מפלגות הימין – שיחד עם פייגלין יכולים אולי להרכיב תרכובת משונה, אבל תרכובת שתראה את אחוז החסימה מלמעלה.

גם בבית היהודי טועים בפסילה אוטומטית. יכול להיות שאלקטורלית נכון להציב את שקד בראש, תוך הבטחה שגם אם יהיה במקום שני, ההנהגה של המפלגה בפועל תהיה בידיו של הרב פרץ וגם תפקיד שר החינוך. היו בדברי ימי המפלגות עסקאות סבוכות מזו, וכל דבר צריך להיבחן לגופו. אם היא הופכת לסוגיה רבנית נטו, ייתכן מאוד שזרם המצביעים שהלך לכיוונים אחרים בבחירות האחרונות ילך ויגבר.

בעד ממשלת אחדות

יש בבית היהודי גם מחשבות אחרות לגמרי. בשיחה שקיימתי השבוע עם ח"כ מוטי יוגב הופתעתי לשמוע שלדעתו הדבר הנכון כיום למדינת ישראל וגם למפלגתו שלו הוא ממשלת אחדות לאומית.

"נוצרה מציאות שבה לכאורה הפער בין הגושים עלול להצטמצם. מבחינתי האישית הייתי שמח לממשלת אחדות לאומית, מתוך הנחת יסוד שבמישור של יחסנו ליהודה ושומרון לא יחול שינוי. לחלקים גדולים בכחול לבן ברורות תפיסות העולם של חשיבות בקעת הירדן לביטחון ישראל, והם היו מוכנים להחיל את החוק הישראלי על אזורים כמו בקעת הירדן, אריאל ומעלה אדומים", אמר יוגב בשיחה שקיימנו השבוע בערוץ 7.

עם זאת, בשיחת המשך הוא מסביר בדיוק את גבולות הגזרה: "ממשלה כזאת צריכה לבוא ממציאות שהרוב בה הוא לאומי מצד ימין. היוזמה לאחדות צריכה לצאת מתוך הימין אחרי שהוא זוכה בבחירות ואז בא עם ההצעה הזאת".

יוגב לא היחיד שחושב כך. ייתכן מאוד שבבית היהודי-איחוד לאומי מבינים שצריך להיות פרגמטיים. הסקרים האחרונים לא מנבאים רוב לימין, וגם אם כן, לא כזה שיאפשר להקים ממשלה בלי אביגדור ליברמן וישראל ביתנו. יכול להיות, כי בפוליטיקה הכול אפשרי, שנתניהו בסופו של דבר ילך עם ליברמן למרות המלחמות והמאבקים. זה לא יהיה פשוט אחרי ההשתלחות של יו"ר ישראל ביתנו בציונות הדתית ובמכינות הקדם צבאיות. לא יהיה קל למכור אותו שוב למפלגות החרדיות.

אבל האפשרות שמסתמנת יותר ויותר כריאלית היא זו של ממשלת אחדות אחרי הבחירות. לא בטוח שהתסריט שמציג ח"כ יוגב הוא הנכון, ייתכן גם שכחול לבן תעמוד בראש ממשלת האחדות. השאלה שכל מפלגה תשאל את עצמה היא האם נכון להיות חלק מממשלה כזאת, שלעיתים תתנגש עם האידיאולוגיה, לעשות ולהשפיע או לעמוד על העקרונות, להישאר בחוץ ולצעוק מספסלי האופוזיציה.

הדברים שאומר יוגב מצביעים על הבנה שייתכן מאוד שיהיה צורך בפשרות אחרי הקמת הממשלה הבאה ושחובה להיות בתוכה ולהשפיע בה, כדי לא רק לשמור על הרלוונטיות של מפלגות הציונות הדתית אלא להגדיל כוחן, השפעתן ועשייתן.

יהדות בשמאל

הבחירות הקרובות יעמדו בסימן הקאמבקים הפוליטיים. עמיר פרץ חזר השבוע לראשות העבודה בזכות ולא בחסד, אהוד ברק שרבים חשבו שכבר לא יעז להיכנס שוב למערכת הפוליטית הקים מפלגה, וגם טרם ירדה מהשולחן האפשרות שאיילת שקד תחזור בצורה כזאת או אחרת לשתף פעולה עם הבית היהודי והאיחוד הלאומי.

הקאמבק המעניין והמשמעותי ביותר הוא של אהוד ברק. כאשר איש שנחשב בעבר כסדין אדום בשביל רוב המערכת הפוליטית מתקבל בזרועות פתוחות ובעניין רב, צריכים בעיקר בשמאל-מרכז לחשב מסלול מחדש ולתהות מדוע אדם חיצוני מביא כל כך הרבה תקווה.

אבל יש משמעות נוספת למפלגה של ברק. לא לחינם הוא צירף למפלגתו שני אנשים משורות הציונות הדתית, ואף רמז שהם ישולבו במקומות משמעותיים ברשימה. הראשון הוא יאיא פינק, מי שהתברג בבחירות האחרונות במקום השמיני ברשימת מפלגת העבודה לכנסת, והשנייה היא עו"ד שגית פרץ-דרעי, מי שהייתה מייסדת פורום הנשים בבית היהודי ועמדה בראשו כמה שנים. בשני הצירופים הללו יש אמירה. פינק, אשר מזוהה עם השמאל, מעורב בגיבוש מצע המפלגה. פרץ-דרעי, אשר מזוהה עם המרכז, קורצת למצביעים מתונים של הבית היהודי.

פינק לא מסתיר את הרצון להביא מצביעים חובשי כיפה למפלגה החדשה. "אני חושב שהיהדות לא שייכת לימין. אני מכיר לא מעט חובשי כיפה שחושבים שהערכים של היהדות הם ערכי שמאל, בין אם מדובר על תפיסות כלכליות, בין אם הציווי על גרים ובין אם בדברים נוספים. פעם הייתה ברית היסטורית בין השמאל הציוני והציונות הדתית. מאז קרו כמה דברים", הוא אומר לנו, "אני הייתי רוצה לחדש את הקשר הזה, שבני ובנות הציונות הדתית יצביעו למפלגות שלדעתי לא רק שלא סותרות את ערכי היהדות, אלא משלימות אותם".

פינק לא רק מדבר על החיבור, אלא יפעל כדי להביא קהלים מקרב הציונות הדתית. "עשיתי את זה גם בשנות האחרונות ואמשיך לעשות את זה. יש לי לא מעט שותפים בחלק מהקיבוצים הדתיים והיישובים השונים. אני לא מתחיל כאן מאפס, ונעשה מאמץ כמה שיותר גדול. יש לדעתי כ-70 אלף ויותר מבני ובנות הציונות הדתית שיכולים להצביע למפלגה שלנו ואולי גם למפלגות אחרות בשמאל הציוני".

המגמה היא לא רק אצל ברק, שרוצה ליצור חיבורים עם מפלגת העבודה. גם עמיר פרץ הוא מנהיג שמזוהה פחות עם השמאל הרדיקלי ובעל חיבור הדוק לפריפריה. הוא לא מתכוון לזנוח את המסורת, גם אם לא נראה מועמד דתי מטעמו, כפי שעשה ברק. אם השניים יתחברו בסופו של דבר, הרי שהמטרות יושגו יחד.

מאז ימי מימד לא היה ניסיון של השמאל, אולי גם של המרכז-שמאל, לפנות ישירות לציבור דתי. האם זה יכול לשנות משהו במפת ההצבעה? פינק ופרץ-דרעי מעריכים שכן. בגלל זה הם באו. מאין הקולות האלה יכולים להגיע? שאלה גדולה ועמוקה. ייתכן מאוד שתהיה זליגה של מתונים באיחוד מפלגות הימין, אולי גם מהליכוד. בכל מקרה הדבר צריך להדליק יותר מנורה אדומה אחת, גם בצד הימני של המפה הפוליטית.

לתגובות: [email protected]