ד"ר נעמה בינדיגר
ד"ר נעמה בינדיגרצילום: ללא קרדיט

שלוש פרשות קשות של פגיעה על ידי רבנים התרחשו בציבור הדתי לאומי בשנים האחרונות. זה מזמין אותנו כציבור לחשבון נפש.

לא חשבון נפש של אשמים, כי איננו אשמים במעשיהם של אחרים, אבל כן חשבון נפש הבוחן מה חובתנו כחברה, מה עלינו כחברה לעשות כדי לטפל במקרים אלו ולדאוג שלא ישנו עוד, עד כמה שבכוחנו.

התשובה הראשונה שלי לכך לא נשמעת טוב אבל הכרחית בעיניי- אסור לנו לסלוח לפוגעים. "האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב"- משפט זה אמר ה' לשמואל שכונה 'הרואה' על שום יכולותיו הנבואיות. ואם שמואל הרואה לא רואה כל לבב, אז מה נאמר אנחנו? וכיוון שאיננו רואים את הלב של זולתנו איננו יכולים לדעת אם תשובתו תשובת אמת היא או לאו. אין זה מתפקידנו ומיכולתנו לבחון זאת. אבל זה בהחלט מתפקידנו ויכולתנו להגן על עצמינו ועל ילדינו מאנשים פוגעניים על ידי הרחקתם של הפוגעים מעמדות השפעה.

אני לא מוכנה להיות שפן ניסיונות, ואני לא מוכנה שבנינו, שכנינו, או כל יהודי אחר, יהיה שפן הניסיונות שבודק האם אכן הפוגע שב בתשובה שלמה או לא. זה נשמע כמו תכנית גרועה מאוד, אבל זה מה שקורה כרגע. להשאיר רב שפגע בתפקיד השפעה רוחני וחינוכי משמעו לבדוק על בשרינו האם הוא אכן מפסיק לפגוע באנשים או לאו. זה פשוט הזוי. עלינו לעצור את זה.

זה טוב שאנחנו ציבור בעל רחמים, זה קצת פחות טוב שאנחנו לא מיישרים מבט למציאות בעיניים ומקלים ראש בחומרת הפגיעה ובצורך בהרחקה, בהוקעה של הפוגעים מכל עמדה של השפעה. יודעים אנו ש"מי שמרחם על אכזרים – סופו שמתאכזר לרחמנים", כן, מי שמרחם על הפוגעים – סופו שעלול הביא לנפגעים נוספים, חפים מפשע, נשים או גברים, מבוגרים או צעירים.. לא עלינו. אבל עלינו לדאוג שזה לא יהיה עלינו.

וכן, לומר שהוא לא נגע באישה באצבעו זה להקל ראש. זה לסנגר בנאיביות מטופשת. למה- לגרום לאישה להתגרש, לפרק משפחה, ולפתח דמיונות הזויים, לפרק את נפשה – זה לא מספיק גרוע? הסיפור הזה לא מספיק ברור? לא הבנתם שיש כאן תאווה לא מרוסנת? גאווה לא מרוסנת? והעזה נוראית להשתמש בסמכות רוחנית באופן מניפולטיבי? אז מה, הוא אמר סליחה וכולנו נמסנו מולו? ואולי פשוט נוח לנו (נפשית ומעשית) לקבל את סליחתו ולחזור לשגרה... ואז, מה יהיה אם תיחשף פגיעה נוספת (והיו תקדימים..) האם נוכל אז לומר- ידינו לא שפכו את הדם הזה?!

אז מה אני מציעה?

אני חושבת שלאור המקרים הללו עלינו כציבור, כעם, לנקוט בצעדים ברורים של טיפול ושל מניעה. הנה כמה הצעות:

למנוע כל עמדת השפעה- הציבור, הציבור צריך לומר נחרצות, כדי שישמעו הפוגעים והנפגעות וידעו: אדם שפגע לא יוכל לשוב לתפקיד חינוכי, תורני, רוחני, ציבורי, לא יקום ולא יהיה! אנחנו כציבור נקיא אותו ונקיע אותו. זו חובתנו כדי לשמור על חברה מוסרית, הוגנת, בריאה, ולא מסוכנת.

להסיר את התואר 'רב'- רב אינו רק מי שעבר את 9 מבחני ההסמכה לרבנות "יורה יורה". רב הוא דמות תורנית- רוחנית. הוא 'איש תורה'. ממילא יובן שאדם שיצרו גובר עליו עד כדי כך שהוא פגע בזולת פגיעה עמוקה, חריפה - אינו רב. פשוט כך. הרבנות הראשית וגם אנחנו כחברה צריכים להפסיק לקרוא לאנשים אלו רבנים, הם לא זכאים לכך. מעשה זה יסייע גם בהעברת השדר לציבור שאל לו לראות בדמויות אלו ברות סמכא ולשוב ללמוד מהם ולהיוועץ עימם. אי אפשר לבנות ישיבה חדשה על ידי מי שאינו רב... וכן הלאה.

להציב סטנדרטים גבוהים (או נמוכים, תלוי איך מסתכלים על זה)- יצר המין עודנו כאן, חי ובריא וגם בועט ונושך. לאור זאת חשוב שכחברה נאמץ סטנדרטים של התנהגות שיסייעו למנוע פגיעות מיניות, למשל:

תפקידים חינוכיים/ רוחניים בהתאם למגדר- הרחבת הנוהג שנשים מחנכות ומנהיגות נשים, וגברים מחנכים ומנהיגים גברים. ב"ה יש היום הרב נשים אוהבות ויודעות תורה שיכולות להנהיג אולפנות, מדרשות וכדומה. לא נכון שגברים יעשו זאת, כל עוד יש חלופה הולמת.

יעוץ וסיוע- שוב- אישה תייעץ לאישה ואיש לאיש. לא צריך ללכת לרב כדי להתייעץ אתו על עניינים אישיים, כל עוד יש נשים עמן ניתן להיוועץ. אפשר לדון עם עצה זו נכונה לחתכילה או שהיא עצה של בדיעבד, אבל בשורה התחתונה זה לא נכון כעת שאישה תשפוך שיחה וצרתה לפני גבר שאינו בעלה. מצאי לך אישה ראויה להיוועץ עימה. וכן לגבי גבר הרוצה להתייעץ- לך להתייעץ עם גבר. זה כמובן לא פותר פגיעות מיניות ש גבר בגבר, לזה יתייחס הסעיף הבא.

הלכות ייחוד וזהירות נוספת- היופי של הלכות ייחוד הוא שהם הלכה, כללית, גורפת. נקודה. זה יפה כי כך כשאני בפגישה עם המנהל שלי ומקפידה על דלת פתוחה או חלונות פתוחים- אני איני בעייתית והוא לא נעלב, אנחנו שנינו יודעים שזו ההלכה ואני עושה את זה לא נגדו אלא בעדה. זה היופי שביצירת סטנדרטים. חשוב להשריש את סטנדרט הייחוד יותר ויותר. ונראה שכדאי גם להרחיבו- למשל, גם במצבים שניתן להיות עם גבר בחדר סגור, כי אולי המזכירה תכנס וכדומה- נכון להשאיר פתוח. במשרדים של אנשים שמנהלים ישיבות אישיות- נכון שיהיה דלת שקופה/ חלונות שקופים. זה כדאי לכולם- להתקין דלת שקופה לא עולה הרבה כסף ויכול לחסוך רינונים ודאגות, וכבר שמעתי על מקומות חשובים שנוהגים כך. וכן, כל מסגרת, כל אדם, צריך לחשוב אם יש סטנדרטים נוספים שכדאי לו לאמץ (לגבי תלמידים, טרמפים, קשרים בעבודה, במשפחה מורחבת וכו')

שיח בנושא- חשוב שנושא הזהירות המינית יהיה נוכח בחיינו (במידה סבירה כמובן). שנוכל לדון ולקבוע הנהגות, שנוכל להתייעץ לגבי גבולות, שהוא יהיה בתודעה שלנו ובשיח הזוגי, המשפחתי, הארגוני. לא כשיח לחוץ ומאוים, אלא כשיח חושב, מודע, מונע.

ואי אפשר לחתום בלי הערה חשובה. כל הוקעת הפוגעים צריכה להיות עניינית ולא נקמנית, מנטרלת את הפוגע מאפשרות לפגיעה חוזרת, וממש משתדלת לא לפגוע בבני משפחת הפוגע. בני המשפה לא צריכים להיות מודרים ממוסדותינו, אירועינו וכדומה. זה לא מגיע להם, וקשה להם מספיק גם ככה.

ד"ר נעמה בינדיגר היא מרצה במכללת אורות ישראל