השאלה החשובה ביותר לקראת הבחירות היא האם יכול להתקיים כאן מחנה פוליטי מימין לליכוד.
הקבוצות שיכולות להרכיב מחנה כזה אינן מגובשות, וכל קבוצה בטוחה שרק היא מייצגת את הימין האמיתי.
הבעיה היא שאין לאף קבוצה את הסיכוי לצלוח את אחוז החסימה לבדה, ואם כל הקבוצות יתעקשו, ימצאו את עצמן כולן מחוץ לפוליטיקה הישראלית. האיחוד אפוא מתחייב וכל השיקולים, בייחוד השיקולים הפרסונליים, נדחים מפניו. בלי הימין הזה, כל הימין בישראל, כולל הליכוד – יקרוס. איך לא מבינים את הסכנה הזאת?
המאבק הפוליטי בישראל הוא בין-גושי. בין גוש הימין לגוש השמאל. כל מנדט יכול לקבוע את גורל מדינת ישראל כולה. מעבר של שני מנדטים מימין לשמאל יביא עלינו ממשלת שמאל שתגרור את כולנו אל עברי פי פחת. לשם נקווים כל מאמצי השמאל. שני מנדטים מימין לשמאל, זה הכול! במקום שנילחם ונשמור על כל קול, אנחנו מתקוטטים בפרהסיה בוויכוחים ערכיים ונוקבים, שיבטלו בסופו של דבר את כל קיומנו כמחנה לאומי אחד.
יו"ר העבודה עמיר פרץ מתפאר: אביא 15 מנדטים, ארבעה מהם מהימין. אהוד ברק מרעים בקולו מעל כל במה: צריך להעביר אלינו קולות מהימין. גם מפלגת כחול-לבן פוזלת אל הימין במטרה להגדיל עוד יותר את כוחה. אל המטרה הזאת בעיקר מכוונים בשמאל, וכשרואים את אנשי הימין המובהקים צבי האוזר ויועז הנדל שנחתו בחיק מפלגת כחול לבן – מבינים, או מוכרחים להבין, שהדבר אפשרי. תמיד יכול להיות איזה פיתוי פוליטי שיכריע את הכף. איפה אנחנו חיים?
כמאה ושלושים אלף קולות לקחו נפתלי בנט ואיילת שקד אל הפח הפוליטי. האם נפתלי, שכוכבו דרך לפנים בקרב ציבורים שונים, יצליח לבדו להציל את הקולות הללו, או שכבר לא יסמכו על יכולותיו וחלק מבוחריו יבחרו להם בית אחר? האם לא כדאי לקרוא לו, ביחד עם איילת שקד, להרים את מחנה הימין מרבצו? זה כמובן נתקל בשאיפות האישיות של המועמדים שיפילו את כולם. אולי צריך לקרוא למבוגר אחראי שימצא דרך לדחות את חלוקת הכופתאות עד ליום הגשת הרשימות ובינתיים להתרכז באיחוד. בלי איחוד כללי, כולם יאבדו.
המצב באמת מסובך ומסוכן. זו שעתם של אנשי הרוח והרבנים להתערב בנעשה. צריך שיקול דעת קר וחוכמה רבה להתיר את הסבך הזה. אבל הסכנה מוחשית וקרובה מאוד. אם בבחירות הללו הימין ייכשל, גם אם תהיה לו תקומה בעתיד – הנזק של שלטון השמאל בישראל יהיה נורא.