אפליה נגד חוסמי הכבישים

היחס הסלחני לחוסמי הכבישים של היום מבליט את אפלייתם של המפגינים הכתומים מלפני 15 שנים, שנתקלו ברדיפה משפטית

חגית רוזנבאום , ח' בתמוז תשע"ט | עודכן: 07:40

חוסמי הכבישים של אז טופלו ביד קשה. הפגנות המחאה נגד ההתנתקות
חוסמי הכבישים של אז טופלו ביד קשה. הפגנות המחאה נגד ההתנתקות
צילום: נתי שוחט, פלאש 90

הכותרות על חסימות הכבישים במסגרת מחאת הורי ילדי המעונות ומחאת העדה האתיופית החזירו אותי, ועוד אי אלו מבוגרי המחאה הכתומה, כמעט 15 שנה אחורה.

הן החזירו אותי לימים שבהם הכרזות כמו זו של אבי יאלו, ממובילי מחאת האתיופים, "אין לנו ברירה אלא לשתק את המדינה, לא רק לכמה שעות אלא לימים שלמים", לא היו זוכות לפרגון תקשורתי אלא נגמרות בלילות ארוכים על מזרן דק בבית המעצר.

לנוכח ההודעות הגלויות שהפיצו מובילי המחאה על מועד ומיקום החסימות בשורה של צירים מרכזיים בשעות העומס, לא יכולתי שלא להיזכר באחת החסימות הגדולות בכביש גהה באביב תשס"ה, שלא זכתה ליחס סובלני שכזה. הכול התנהל אז בסודי סודות, כמיטב המסורת המחתרתית, עם אנשי קשר סמויים בפינות הרחוב, מילות קוד ושיחות מוצפנות. עשרות המפגינים שחסמו אז את כביש גהה לא צעדו אליו ברגל בוטחת לאור היום, אלא רצו אליו בספרינט מתוך בית כנסת שבו הסתתרו, תוך שהם מפלסים לעצמם דרך מאחורי הבניינים כדי לא להתגלות.

ההשוואה הבלתי נמנעת של יחס רשויות האכיפה לחוסמים הכתומים לעומת יחסן לחוסמי כבישים מכל סיבה אחרת בלטה השבוע גם במחאת ההורים, שפרצה בעקבות הגשת כתב האישום נגד המטפלת המתעללת. גם הם לא היססו לחסום רחוב מרכזי בתל אביב למשך שעתיים, ובהפגנות נוספות נחסמו כבישים גם בירושלים ובחיפה. חסימות הכבישים שהיו השבוע, הן של העדה האתיופית והן של ההורים, לא הסתיימו במראות המוכרים של אלות, סוסים, מעצרים אלימים ונערים רמוסים מלפני 15 שנה. נהפוך הוא. המשטרה, על אף שהודיעה כי תיערך למנוע התפרצות אלימה כמו זו של השבוע שעבר, גילתה את אומנות ההכלה ביחס לחסימות. לא רק שלא מנעה אותן, אלא הודיעה מראש לנהגים אילו צירים ייחסמו לתנועה, בהתאם לדרישות המפגינים.

רק כדי לרענן את הזיכרון: במהלך חסימות הכבישים נגד ההתנתקות נגזרו עונשי מאסר כבדים על מי שהואשמו לא רק בהשתתפות בפועל, אלא גם בתכנון בלבד. על שני אחים נגזרו 30 ו-40 חודשי מאסר בהתאמה, לאחר שהורשעו בסעיף סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.

השניים הואשמו בתכנון להצית רכבים בנתיבי איילון ובכך לגרום לחסימתם למספר שעות. הסעיף החמור, שעונשו עד 20 שנות מאסר, מכוון בדרך כלל למקרי סיכון מובהקים, כמו משליכי אבנים על נהגים, אולם מערכת האכיפה החליטה להשתמש בו במקרה זה על מה שלמעשה היה רק ניסיון לחסימת כביש.

מערכת האכיפה ידעה לטפל ביד ברזל בחוסמי הכבישים של אז, והגדילה לעשות בפרשת מעצרן הבלתי נתפס של שתי קטינות בנות 12 ו-14, שהשתתפו בחסימת כביש וישבו לא פחות מ-36 ימים בבית המעצר עד לשחרורן.

לנוכח המחאות החריפות על קיפוח מגזרים מסוימים בחברה הישראלית, נראה שהקיפוח של המפגינים הכתומים זועק לא פחות.

מודל של שילוב

אחוז בני העדה האתיופית בעיר נתניה הוא מהגבוהים ביותר בישראל – כ-16 אלף מתושבי העיר הם בני העדה. בעוד שיש מי שמבקשים לשמר את גובה להבות המחאה בעקבות מותו של סלומון טקה ז"ל מירי שוטר ולהדגיש את המצוקה והאפליה, דווקא בנתניה התפתח מודל שילוב מצליח של בני העדה עם אוכלוסייה ישראלית, בעיקר מהצד הדתי-תורני של המפה.

בשנה הבאה ימלאו כאלף תלמידים את מוסדות החינוך השונים של הגרעין התורני אורות נתניה - 11 גני ילדים, תלמוד תורה לבנים ולבנות וישיבת הסדר. בין חמישית לרבע מתלמידי המוסדות הם בני העדה האתיופית. מה שהתחיל כבית ספר נחשל של שכונה מוחלשת בדרום העיר, שבו למדו בני העדה בלבד, הפך בזכות הגרעין התורני לתלמוד תורה מצליח שאליו נוהרים כיום גם תלמידים משכונות מבוססות במרכז נתניה.

"אני מאושרת", מספרת ורד ליגדמו, "כשהבנות שלי חוזרות הביתה ומספרות סיפורי תורה, מה הן למדו ברש"י. זה כל כך מרגש. יש לי שמחה לשמוע את זה, אלו דברים שמחברים את כולם". ליגדמו, בת העדה האתיופית, היא אם לשתי בנות בכיתה ג' וד' שלומדות בבית הספר של הגרעין. היא עברה במיוחד לשכונה ועשתה מאמצים כדי שבנותיה ילמדו דווקא בבית הספר הזה. גם את בנה הקטן היא מתכוונת לשלוח לשם בשנה הבאה. מדוע? "רציתי שהם יקבלו חינוך כזה, יותר תורני. החינוך שם גם יותר אכפתי, רואה את הילדים שלי. אני מאושרת שעשיתי את הצעד הזה, זה לא היה פשוט. אני כל כך מעריכה אותם, אלה אנשים שלא אכפת להם מהציון אלא מהילדה. זה מה שחיפשתי, מישהו שיראה את הבנות שלי".

דרך בית הספר נקשרה ליגדמו לאנשי הגרעין, שעליהם היא אומרת "הם ממש משפחה". ילדיה שותפים לפעילות אחר הצהריים בסניף, ובכלל היא מרגישה עטופה על ידי אנשי הגרעין. "הם לא מוותרים על אף ילד, גם אם קשה. הם נותנים תמיכה, את לא לבד".

בנותיה של ליגדמו, כמו גם ילדי העדה האחרים בבית הספר, לומדות ליד אותו שולחן עם ילדים שגדלו במנטליות שונה לגמרי – בני משפחות הגרעין התורני. אבל מתברר שתחושת השילוב הטבעי היא הדדית. כך למשל בתו של הרב נתנאל יוסיפון, ראש הגרעין, חזרה הביתה מיומה הראשון בכיתה א' וסיפרה שקבעה לשבת בכיתה ליד בת העדה. "בשבילה זה היה הכי טבעי, היא למדה עם בנות מהעדה במשך שלוש שנים בגן", מספר אביה.

הרב יוסיפון מסביר כי שני העמודים שעליהם נבנה המודל של בית הספר, שאותו לקחו אנשי הגרעין תחת אחריותם בעקבות בקשת שר החינוך דאז גדעון סער, הם חינוך תורני וגיוון האוכלוסייה. "יש פה גם ילדים שלא שומרים שבת, מבתים מסורתיים מינוס. אבל כל מי ששולח לפה יודע שזה מקום תורני וצוות תורני, וזה מה שהם רוצים. יש פה תורה, ועם ישראל רוצה תורה".

יחד עם הקו התורני שמחייב את כולם, הוא מסביר, פתיחת הדלתות תורמת להצלחת השילוב: "אדם בא למקום אם הוא מרגיש שייך אליו, חלק ממנו. לא אורח. לכן, כשיש בכיתה קבוצה של בני העדה ולא בודדים, הם מרגישים שייכים ולא אורחים. ואז הם באמת חלק מבית הספר". השותפות הזאת יוצאת מגבולות בית הספר. קהילת הגרעין, שהתיישבה בקריית נורדאו, עורכת פעילויות רבות בשיתוף תושבי השכונה, שרובם בני העדה. "אנחנו גם פשוט חיים ביחד. לאחד מהגרעין נפלה הסוכה, אז באופן טבעי הוא נכנס לסוכה של השכן האתיופי".

הגעתו של הגרעין לפני כעשור לא יצרה אנטגוניזם כלפיו בשכונה, וכיום אפשר לומר שהיא אף שדרגה את האזור עד כדי כך שמחירי הדירות בו האמירו. אביטל לאופר, מי שהייתה סגנית ראש עיריית נתניה וממונה על החינוך בעיר, ליוותה את המהפך שחולל הגרעין במוסדות החינוך. לדבריה, סוד ההצלחה, לעומת בתי ספר אחרים בעיר שבהם נכשלו ניסיונות לקידום בני העדה, נמצא בילדי הגרעין: "אוכלוסיית הגרעין הביעה אמון ושלחה את הילדים שלה לבית הספר הזה. כשאתה שולח את הילדים שלך, זה מרים את בית הספר".

לאופר מתארת תהליך של צמיחה, שבו משנה לשנה נוספו ילדים לבית הספר, עד שכאמור ילדים ממרכז העיר מתדפקים על שעריו ומבקשים את החינוך התורני, וכבר אין מקום לכולם. בפרספקטיבה של עשר שנים, לאופר מתמצתת את הצלחת התהליך במילים: "האינטגרציה השפיעה על השכונה כולה".

לתגובות: Hagitr72@gmail.com