דעה
המציאות מחכה לפריצת דרך

הציבור הדתי לאומי חש שאיילת שקד "יודעת" אותו, מזדהה איתו, מעריכה אותו, מחוברת אליו ויכולה להעביר את הבשורה שלו לישראלים כולם.

מוטי קרפל , ח' בתמוז תשע"ט

איילת שקד
איילת שקד
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

מסקר שהתפרסם באתר "וואלה" עולה שאיילת שקד נחשבת כמועמדת המובילה בקרב תומכי הימין לראשות הגוש שמימין לליכוד (בפער גדול על אלה שאחריה).

בסקר שנערך לפני כמה שבועות על ידי "מקור ראשון" היא זכתה בקרב הציבור הדתי-לאומי לתמיכה של 40% לראשות הרשימה, שוב בפער גדול לגבי האחרים.

יש לכך כמה סיבות, רובן מוכרות, אבל בכל זאת זה אומר דרשני. בסדר, היא פופולארית. בסדר, לדעת רבים (לא כולם) היא הייתה שרה מוצלחת. בסדר, היא תביא הכי הרבה מנדטים. אבל בכול זאת, מדוע רוצה ציבור הכיפות הסרוגות שתעמוד בראש תנועתו הפוליטית אישה שלא מגדירה עצמה כ"דתית" במובן המקובל של המושג.

לדעתי העניין נעוץ בכך שהציבור הדתי לאומי חש שיש לו בשורה לכלל ישראל, ושהוא איננו יכול לבשר אותה. שאין לו את השפה הנכונה. שהוא אילם. "כרחל לפני גוזזיה נאלמה", אומר הפסוק על המצב הזה.

יותר מכך, הציבור הזה חש שרבים בציבור הכללי יכולים להזדהות עמו וללכת אחריו, שהוא מותג שמייצג לגבי רבים (לא כולם כמובן) בחברה הישראלית אידאליזם, אחריות לאומית, חלוציות, יהדות שורשית, מסירות נפש על האומה התורה והארץ, ועוד. ויחד עם זאת, הוא יודע, שבאיזשהו מקום, הבשורה שלו "איננה עוברת". הוא עדיין לא מסוגל "לשווק" את עצמו לציבור הכללי. לא רק בגלל התקשורת, והשמאל, וכל שאר המתנגדים הפוליטיים והאידאולוגיים, וזעקות "ההדתה" וכל שאר. לא, זה עמוק יותר. האלם הזה שורשי יותר.

זה לא רק החרד"לים, שלא מצליחים לדבר ב"ישראלית" וממילא הבשורה שיש להם, ויש להם, איננה עוברת מסך. זה גם "הליברלים", שכמהים לקשר עם הציבור הכללי, מה שגורם להם ליישר אתו קו, וממילא להיות לא רלוונטים וחסרי חשיבות ואמירה משמעותית לגביו.

וכאן בדיוק נכנסת איילת שקד. הציבור חפץ בה, מעבר לשאר היתרונות (והחסרונות) הידועים, בכדי שתיצור עבורו את הגשר הזה. הוא חש שדווקא בגלל שהיא לא "דתית" היא יכולה להביא אותו לציבור הרחב בצורה אמתית כנה ואותנטית. הציבור הדתי לאומי חש שאיילת שקד "יודעת" אותו, מזדהה איתו, מעריכה אותו, מחוברת אליו בצורה אמתית, ומכירה היטב את ערכו, ולכן יכולה להעביר את הבשורה שלו לציבור הרחב.

הוא לא מצפה ממנה להיות "ראש ישיבה". יש לנו מספיק כאלה. גם לא מנהיגה אידאולוגית. יש לנו גם כאלה מספיק. הוא אפילו לא רואה אותה כמנהיגה פוליטית, אלא כראשונה בין ארבעה שווים, יחד עם הרב פרץ, סמוטריץ, ובנט, ובשום אופן לא עליונה מהם. כחלק מן הקווארטט הזה, שמי ייתן ויצטרפו אליו גם איתמר בן גביר ומשה פייגלין.

אין שום בשורה בשתי רשימות (או יותר) שמורכבות טלאים על גבי טלאים. יש בשורה באיחוד כל הציונות הדתית, ובהצבת אישיות שיכולה לייצג אותה נאמנה מול הציבור הכללי.

ומי שקרא עד כאן, והבין על מה מדובר, יכול לחוש מתחת לפני השטח שרבים (לא כולם כמובן) בציבוריות הישראלית מחכים לבשורה הזו. זהו דבר שאי אפשר למדוד בסקרים. זהו דבר ששייך למנהיגות אמתית, לא כזו שנסמכת על יועצי סקרים וחרטומים ועושי כשפים פוליטיים, אלא למנהיגות שחשה לאן צועדת ההיסטוריה, שחשה את פעמיה, שיודעת מתוך תוכה למה מצפה העם, אף על פי שהעם לא יודע לבטא זאת, בבחינת "ליבא לפומה לא גליה".

כן. בהחלט. לכן נחוץ איחוד כל הכוחות. לגמרי. ולכן נחוץ שאיילת שקד תעמוד בראשו, לפחות בשלב זה. הציבור הישראלי מחכה לבשורה. המציאות מחכה לפריצת דרך.

פוליטיקה אמתית היא מנהיגות. פוליטיקה איננה מתמטיקה וחשבונאות. פוליטיקה מנצחת היא פוליטיקה שיודעת להביא בשורה. שמאמינה ובוטחת בבשורתה.