שוטי שוטי ספינתי
שוטי שוטי ספינתיצילום: מיכל סדן הפקות

מיכל סדן יודעת לבחור וברור את המוץ מן התבן. תערוכה שהיא מקבלת לידיה בין כאוצרת בין כמקדמת, מקבלת מיד משובים של הנאה, של נחת רוח ושל אהבה לאומנות בה היא מטפלת. כך גם שרי פארן האוצרת.

לצד האוצרת המיוחדת שרי פארן, הן פגשו את האמנית אתי גדיש דה לנגה שחוצבת בעץ פיגורות מעניינות, שגרה על הים באולגה ואחרי שהתמודדה לאחרונה בטיפול קשה בשני הוריה וכתחביב חותרת בקיאק, יחד כל אלו, לדבריה נתנו לה השראה לתערוכה המרתקת. מכאן הדרך לתערוכה נסללה.

פרופ' גדעון עפרת כותב באחד ממאמריו הנקרא- הספינה שטה? הספינה טובעת?: ''מספר ספינות ארכיטיפיות הפליגו במימי התרבות האנושית; ספינת המבול השומרי, ספינת תיבת נוח, ספינתו של אודיסאוס ההומרי, סירתו של ארון מוביל המתים במיתולוגיה היוונית. היו אלה ספינות של ישועה רבה בעת אסון רב. ספינות של הגשמת מסעי חיים ושל דרך אחרונה משמע מוות.''

בסטודיו הממוקם מול הים, הרחק מההמון הסוער, בשקט מופלא עוברת אתי דה לנגה מסע אישי הנדלה מתוך תת ההכרה, עולם החלומות, תלאות החיים. היא בוראת עולם פיוטי כילד הבונה ארמונות דמיוניים בחול אליו היא מפליגה בעזרת קבוצת סירות מגולפות מעץ הפאולוניה הרך והענוג אשר בתוכו החלול חבוי צינור הובלה המשאיר בו סימני שקערוריות לבנות.

היא מחברת אל העץ ברזלים, יריעות גומי, חוטי רפיה וזכוכית כמטאפורה ניגודית בין הטבע לעולם התעשייתי.

הסירות- ספינות הן מוטיב ידוע באמנות הישראלית. עוד משנות ה-20 אמנים כמו ראובן רובין, גוטמן ופלדי ייצגו בציוריהם סירות המסמלות שיבת העם לארצו. ציירים משנות ה-40 במשך מלחמת העולם השנייה אימצו את דימויי הספינה כדימוי של טראומה מקובעת ועקורה.

ב-1960 בנה נפתלי בזם סירת עץ גדולה בחצר ביתו. סירתו עלתה על שרטון ונתקעה בחצר מרוצפת במקום להפליג בים. ספינות הזיכרון הטראומתי האובדני הלכו ורבו בשנות ה-60 ובתקופה המודרנית והפוסט מודרנית הלכו הסירות והאפילו ושוררו את קינת האמנים על פגעי החברה והתרבות המערבית.

אתי דה לנגה ממשיכה במסורת הזאת של האנשת האובייקט הפיסולי שלה- הסירה כמטאפורה נפשית. הסירות לפי דבריה הן סוג של אובייקט מעבר ששמר עליה במצבים קשים ואפשר לה להפליג על פני תהומות. לכל סירה סיפור אישי המצוין על ידי דמות או על ידי סימנים וחומרים שונים. העבודה בעץ הרך בעל המשקעים הטבעיים מאפשר לה לשמר את הזיכרון החומרי שלו ולזרום איתו. האמצעים שלה מינימליסטיים, מושפעים מתרבות יפנית הרוכשת כבוד לתרבות החומרית. השפעת התרבויות השבטיות הקדומות נוכחת ובאה לידי ביטוי בטוטמים המגולפים בעדינות רקמתית.

הסירות של אתי הן יומן חיים פיוטי. רסיסי חיים מתורגמים לסיפורים אנושיים קטנים. הסירות מעצובות כמושאי תשוקה, מעשי צורפות עדינה ביחד עם עוצמה נשית מתפרצת היוצרת שפה וחדר משלה.

התערוכה מוצגת בגלריית הויטרינה בבית התרבות בסביון.