אל יחסר המזג

כשהמזגן יצא לשביתה בדיוק באמצע התמוז, זיהיתי הזדמנות ללמד את הילדים איך הסתדרנו פעם

דביר שרייבר , ט"ו בתמוז תשע"ט

מאפשר לקבל החלטות בקור רוח. המזגן
מאפשר לקבל החלטות בקור רוח. המזגן
צילום: מתוך ויקיפדיה

ביום ראשון בצהריים המזגן השתעל פתאום, עשה תסססס ארוך ופתח בשביתה כללית ללא הגבלת זמן. לרגע היה שקט נעים בבית, אבל אז פרצו הילדים מהחדר וצעקו שאבא אבא המזגן הפסיק לפעול.

"הוא סתם רוצה צומי", אמרתי, בזמן שטיפות זיעה גדולות התחילו לבצבץ לי על המצח, קצת מחום והרבה מחרדה, "גם מזגנים עושים הפגנות לפעמים, לא רק יוצאי אתיופיה/להט"בים/אימהות זועמות/כל מי שאין לו מה לעשות עם עצמו בחופש".

המזגן, ברוח הימים האלה, לא הסתפק בהפגנה סולידית אלא ירד אל הכביש וחסם אותו, זאת אומרת הקפיץ את החשמל בבית. הצד החיובי שבדבר: סוף סוף משהו גרם לילדים לעזוב את המחשב לרגע. הצד הבעייתי היה שעכשיו הם התנקזו אליי. בקיץ. בחופש. ובלי מזגן.

"בסדר, בלי לחץ", רטנתי, הקמתי את עצמי מהכיסא והלכתי להרים את הזה של החשמל. בזה אחר זה התעוררו המחשב, המקרר, המיקרוגל, מכונת הכביסה וכל הטלפונים שהיו בהטענה. גם המזגן חזר לחיים, הזרים אוויר קר במשך ארבע וחצי שניות ואז עשה תסססס ארוך, נדם והקפיץ את החשמל ואת לחץ הדם שלי. הוא גם הפיץ ריח ניחוח של גומי שרוף או משהו כזה. מיד הבנתי שהוא לא רק מפגין, הוא גם שורף צמיגים. גם אני ראיתי בעיניים עיגולים שחורים מעלים עשן, או אדים, היה קשה להבחין בגלל החום שהשתרר עלינו גם השתרר.

"נראה לי", לחשתי, "שהמזגן שבק חיים".

חופש על פני תהום

הילדים לא נלחצו, רק פתחו בזעקות שבר שחייבים להתקשר לטכנאי שיבוא מהר לתקן את המזגן אחרת יהיה פה תוהו ובוהו וחופש על פני תהום. הם מאוד רגישים בחופש לחום, למקרר מרוקן ולהורים מציקים. דרשתי מהם לשמור על קור רוח, אבל באמת היה קשה לשמור על קור בחום הזה. הם דור אחר, דור שנולד לתוך עולם ממוזג, דור שלא יודע להתמודד עם שינויי מזג האוויר. לא כמוני, שגדלתי בלי מזגנים ובכל זאת אני לא יודע להתמודד. בלימודים הם באים לכיתה בבוקר, מדליקים את המזגן ומחביאים את השלט כדי שהמורות לא יכבו אותו, בחופשה הם רבים עם אמא שלהם בבית אם להדליק את המזגן על מינוס 16 מעלות, או להעביר אותו למצב סיבירי כדי שיהיה ממש נעים בבית. גם אני רב עם אמא שלהם על הטמפרטורה, אבל אצלי זה בגלל שגדלתי בלי מזגנים ויש לי חסך פסיכולוגי. בגלל זה אני חייב מעטפת קרירה כל הזמן, אחרת אני מעלה עשן כלשהו.

בכל אופן, לא יכולתי להשלים עם זה שהילדים הממוזגים האלה יכתיבו לי – לי! – מה ואיך לעשות עם המזגן. מה עוד שהטכנאי אמר שהוא יוכל לבוא רק מחר, והקמצן הקטן שבתוכי התעורר והתחיל לחשב כמה כסף אפשר לחסוך במהלך יממה בלי מזגן. הילדים יסבלו, זה נכון, אבל לא הם משלמים פה חשבונות חשמל. אני, לעומת זאת, יכול להתמודד עם כמה שעות של חום, כי אני גדלתי בלי מזגן. וחוץ מזה ממילא עמדתי לצאת מהבית.

"אתם", נזפתי בילדים, "אתם דור מפונק, לא יודעים להתמודד עם קשיים. אתם יודעים שכשאני הייתי ילד..."

"לא היה אינטרנט, לא היה סלולרי ולא היה מזגן", דקלמו הילדים, "הנה שוב מתחילים סיפורי הדינוזאורים".

"כשאני הייתי ילד לא היה אינטרנט, לא היה סלולרי ולא היה לנו מזגן", הפלגתי על גלי הנוסטלגיה, "ולא, לא היו אז דינוזאורים".

"אפילו הדינוזאורים עוד לא היו אז?" הם תהו.

"לא היה לנו מזגן", התעלמתי מההערה, "אבל אתם יודעים מה כן הייתה לנו?"

"הזעת יתר?"

"הייתה לנו שמחת חיים!" הרעמתי בקולי, "במקום לשבת כל היום במיזוג היינו יוצאים מהבית, רוכבים על אופניים (אמיתיים, לא חשמליים!), משחקים תופסת, מחבואים, כדורגל (אמיתי, לא בפלייסטיישן!), וכשהיה לנו ממש חם היינו ממלאים שקיות ניילון במים, זורקים זה על זה ובאותו יום כבר לא היינו צריכים להתקלח".

"מה, אבא", תמהו הילדים, "כשהיית ילד כבר המציאו את המים?"

מכוניות לוהטות

"בגלל שלא היה לנו מזגן", המשכתי, "היינו אנשים מאוד רוחניים".

"מה הקשר?"

"היינו עומדים כל היום ליד החלון ומחפשים רוח", אמרתי, "וכשהיינו נכנסים למכונית בצהריים לא היינו צועקים 'אבא, אבא, תדליק מהר את המזגן!'"

"מה, היו..."

"כן, היו מכוניות! בלי מזגן! היינו נכנסים למכונית הלוהטת, פותחים מהר את כל החלונות ומתחננים – אבא, סע מהר, אנחנו נמסים פה! ואם היינו עומדים בפקק אי אפשר היה לנסוע מהר ולא הייתה נכנסת רוח".

"אז מה עשיתם?"

"נמסנו! ולא בכינו, לא התלוננו, לא צעקנו. אתם יודעים למה?"

"כי עוד לא המציאו את הצעקות?"

"כי היינו מנומסים! ונמסים! וגם לא היה טעם לצעוק כי ההורים במושב הקדמי ממילא לא היו שומעים אותנו בגלל שמהחלונות הייתה שורקת רוח מחרישת אוזניים. אז מה, התלוננו? כן, התלוננו, אבל זה לא עזר לנו כי לא היו מזגנים. גם בבית הכנסת לא היו מזגנים. לא היינו יושבים לנו בנחת בזמן התפילה וקוראים עלונים, היינו מנפנפים בהם ומתפללים בדבקות את ברכת משיב הרוח, גם בקיץ. הבעיה היא שלא היו עלונים. העלון היחיד שהיה אז היה שבת בשבתו, שהודפס בפורמט קטן מדי לנפנוף ורק בשחור-לבן".

"עוד לא המציאו אז את הצבעים?"

"המציאו, אבל שחור ולבן הם צבעים קרים, זה חשוב מאוד כשאין מזגן. בגלל זה גם הטלוויזיה לא הייתה צבעונית. בשום מקום לא היה מזגן – לא בבית, לא בעבודה, לא בבית הספר, לא באוטובוסים. רק בבנקים היו מזגנים. לפעמים היינו מתגנבים לשם ומסניפים את האוויר הקר עד שהיו תופסים אותנו ומכריחים אותנו לקחת משכנתא".

"בשביל מה?"

"בשביל לקנות מזגן".

"אז לא הסתדרתם בלי מזגן".

"כן הסתדרנו! וגם היום לא צריך מיזוג! הנה, תראו, אנחנו כבר חמש דקות בלי מזגן ואני מסתדר טוב מאוד!" אמרתי והלכתי לשטוף את עצמי במקלחת של מים קרים במיוחד. אין מה לדבר, היום זה לא מה שהיה פעם. פעם לא היו מזגנים, אנשים היו יוצאים מהבית, היה הווי, הייתה אווירה חמה, היה סיוט. שיבוא כבר הטכנאי של המזגן לפני שגם המוח שלי עושה תסססס והופך לכרוב מאודה בכל מאודו.

אז ביום שני בא הטכנאי ואמר שנשרף הצ'יפ של החיישן של התרמו-אינטר-אלקטריק-יוניט-ונטילטור או משהו כזה. אמרתי לו שיפסיק לדבר כי הפה שלו פולט חום והמזגן, במקרה שהוא לא שם לב, מקולקל. אז הוא החליף את התרמו-מה-שמו ולקח כמה שלקח, ועכשיו המזגן חזר לעבוד ואנחנו חזרנו למאה ה-21 והילדים חזרו להסתגר עם המחשב והפסיקו להתלונן. יום אחד גם הם יוכלו לספר לילדים שלהם שפעם לא היה להם מזגן.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com