מט לקג"ב

הלוח וכלי המשחק בשחור-לבן עזרו למסורבי העלייה בוריס ואנה גולקו להרים את מסך הברזל

יוסף ביטון , ט"ו בתמוז תשע"ט

בוריס ואנה גולקו
בוריס ואנה גולקו
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

את הקיר המרכזי בסלון ביתם של בוריס ואנה גולקו בשכונת בית הכרם הירושלמית מעטר ציור שמן ענקי שבו אנה גולקו משחקת שחמט מול איש הקג"ב. עדות מצוירת המגלמת בתוכה את המאבק שניהלו שניהם נגד המשטר הקומוניסטי. כלי המשחק בשחור-לבן ולוח המשבצות הם שהעניקו להם בין השאר את היכולת לגרום לאימפריה שהייתה מהחזקות בעולם להתקפל מולם, ובמקום לסיים בעבודות פרך במרחבי הכפור הסיבירי, לקבל אשרה אל חיי החופש.

הריאיון עם בוריס גולקו, רב אומן בשחמט שזכה בתארים אלוף ברית המועצות ואלוף ארצות הברית בשחמט, מתקיים כחודש וחצי לאחר עלייתו ארצה, בתום שלושים ושלוש שנים שבהן התגורר באמריקה. את העלייה לישראל הוא מגדיר כצעד המשמעותי ביותר שעשה בחייו, שסוגר בעבורו מעגל בן ארבעים שנה.

שיעור ביהדות דרך הידיים

בוריס גולקו (72) נולד בשנת 1947 בעיר ארפורט שבמזרח גרמניה, שם הוצב אביו אפרים במסגרת שירותו כקצין בצבא הסובייטי. לאחר הולדת הבן חזרה המשפחה לרוסיה והשתקעה באחד הפרברים הסמוכים למוסקבה. אפרים גולקו המשיך לשרת כקצין בצבא האדום, מה שנטע במשפחה את התחושה שברית המועצות היא המקום הבטוח ביותר בשבילם.

המשפחה הייתה רחוקה מאוד מיהדות. "אבא שלי דיבר יידיש, אבל מי שנולד בברית המועצות לא יכול היה לשמור תורה ומצוות. ההתבוללות שלנו הייתה מוחלטת – חינכו אותנו כרוסים. לא זכיתי לחינוך יהודי עקב בורות וגם משום הסכנה: היה מסוכן מאוד לשמור מצוות אפילו בסתר. גם אם רצינו, לא יכולנו בשום אופן לשמור על חיים יהודיים".

למרות זאת, גולקו קיבל בצעירותו שיעור חשוב על יהדותו: "הייתי בן שלוש. יצאתי מהבית, וקבוצת חבר'ה רוסים שלא הכרתי התנפלה עליי במפתיע. הם קראו לי יהודי והתחילו להלום בי בחוזקה. חזרתי הביתה בוכה וסיפרתי להוריי מה קרה. שאלתי אותם אם זה נכון, ומה זה אומר בכלל להיות יהודי. הוריי אישרו שאנחנו אכן יהודים, ובתגובה שאלתי אותם אם ליהודים יש זכויות מיוחדות שמגיעות עם המעמד. הם השיבו בשלילה, ומאז למדתי עד כמה יחסי הכוחות בינינו רחוקים מלהיות שווים. כבר אז החלה לנקר במוחי השאלה מדוע שונאים אותנו, במה אנחנו שונים מכל עם אחר? למרות גילי הצעיר, הייתי ער לאווירה העוינת מסביב".

גולקו היה עד לאירועי אנטישמיות קשים שהתרחשו בברית המועצות. "אי אפשר היה להימלט מהאנטישמיות הגואה. יהודים נתקלו בתעמולה הסובייטית היעילה. התעמולה הייתה דרסטית ועקבית. היו פוסטרים ענקיים שנתלו בריכוזים יהודיים ברחבי ברית המועצות, היו מקומות שיהודים לא הורשו להיכנס אליהם. היה פולמוס סביב סטאלין כשהוא ציווה על חרושצ'וב לבצע פוגרום ביהודים. אבי החזיק גרזן מחת למיטה שלו, מה שהגביר את חששנו שהמצב רק הולך ומידרדר. קשה לתאר את גודל השמחה וההקלה של הוריי כשסטאלין מת".

ברית מילה, מטבע הדברים, לא הצליח גולקו לעשות בשנות המלחמה. רק בגיל 40 נערכה לו ברית מילה מאוחרת בניו יורק. אולם בר המצווה שחגג בגיל 13 זכורה לו עד היום כאירוע מיוחד: "לא היה לי שמץ של מושג מה הטקס הזה ומה מהותו, אבל מה שהרשים אותי יותר מכול היה ההבנה שבר מצווה זו חגיגה של גאווה על היותי יהודי".

שלושה ניצחונות על קספרוב

כבר מגיל שש בלטו כישוריו של גולקו בשחמט. בגיל 12 נרשם למועדון שחמט לילדים, וככל שבגר הבין שזה ייעודו. "זה היה תחום ניטרלי שלא משך אש", הוא מסביר. "לא היה בו משהו שקשר אותי להזדהות עם המפלגה הקומוניסטית, זה היה אובייקטיבי וענה על הצרכים שלי. כיהודי היה קשה מאוד להגיע לפסגה בכל תחום אחר, אבל בשחמט יש כללי ברזל – ניצחת או נוצחת. זה תלוי בך. זה היה התחום הפופולרי והריאלי ביותר שיכולתי להיכנס אליו בלי שיערימו עליי קשיים".

התקדמותו בעולם השחמט הייתה מטאורית. הוא זכה באליפויות ברית המועצות ואירופה לנוער בשחמט. בגיל 22 קיבל תואר אלוף. בגיל 29 כבר זכה בתואר רב אומן, שהוא הדירוג הגבוה ביותר שמעניק איגוד השחמט העולמי אחרי תואר הזכייה באליפות העולם. שנה לאחר מכן היה רק שחמטאי אחד שחצץ בינו ובין שיאנות ברית המועצות - יוסף דורפמן. לאחר שישה משחקים ללא הכרעה דורפמן וגולקו נותרו בתיקו, והוחלט לפצל את התואר בין שניהם. בשנים 1994 ו-1999 זכה גולקו באליפות ארצות הברית, ובכך הפך לשחמטאי היחיד שהיה אלוף בשחמט הן בברית המועצות והן בארצות הברית. הוא גם שחקן השחמט היחיד שרשם שלושה ניצחונות רצופים על גארי קספרוב האגדי.

את אנה אחשרומובה, אשתו, הכיר גולקו במועדון שחמט בברית המועצות. אנה הייתה אלופת שחמט חזקה לא פחות מבעלה, והיא זכתה בשני תארים סובייטיים ב-1976 וב-1984, ובאליפות ארצות הברית ב-1987. בני הזוג נישאו, ובנם היחיד דוד הוא כיום עורך דין וחובק ארבע בנות.

עם השנים דעותיו האנטי-קומוניסטיות של גולקו הלכו והתחדדו, והוא הפך למתנגד חריף למשטר הסובייטי. בהכשרתו החזיק גולקו בתואר בפסיכולוגיה מאוניברסיטת מוסקבה, והעיוורון הפוליטי של אזרחים סובייטים רבים למציאות סביבם עורר בו פלצות. הוא החליט לשתף את תלמידי האוניברסיטה בתובנותיו. החשש שמא דבריו יגיעו לקג"ב והוא יואשם בהסתה אנטי-סובייטית לא הרתיע אותו. הוא אף החל להשתתף באירועים של מתנגדי המשטר הסובייטי, אף על פי שידע כי הקג"ב מכיר אותו היטב לאור התהילה שזכה לה באותם ימים. בתום שלוש שנות לימודי פסיכולוגיה נטש גולקו בן ה-27 את התחום והתפנה לטפח את קריירת השחמט שלו.

גולקו החל לחלום על הגירה, למרות מעמדו האיתן בברית המועצות – בעל תואר בפסיכולוגיה מאוניברסיטת מוסקבה הנחשבת, ושחקן שחמט עטור ניצחון שכל המדינה מדברת עליו. גם רעייתו אנה החזיקה באותה עת במשרה בכירה בתחום השחמט. בני הזוג הגישו בקשה לאשרת יציאה, אך דומה שזה היה הצעד שהגדיש את הסאה מבחינת הקרמלין: בקשתם נדחתה בטריקת דלת, והם סומנו כסרבנים מובהקים. מאז נכונו להם שבע שנות מאבק קשה ומתיש מול השלטונות.

"האנטישמיות שגאתה בברית המועצות לא הותירה מקום לספק, וכל היהודים הבינו שהגירה היא הצעד המתבקש. אני רואה את המאבק ליציאה אל החופש כמעין יציאת מצרים שנייה. הייתה שם תנועה לאומית שנאבקה במשך 12 שנה נגד האנטישמיות ומניעת יציאתנו משם, ומה שהכי הפליא אותי היה הזיק היהודי שהתעקש לבעור על אפם וחמתם של כל רודפינו. נלחמנו מלחמת חורמה להיות מחוברים ליהדות ולזהות הלאומית שלנו, היינו נחושים לעלות ארצה והחל גל עלייה המוני". תקופת ההתעוררות הרוחנית הגדולה בקרב יהודי ברית המועצות הייתה לאחר מלחמת ששת הימים, מסביר גולקו. "ישראל עלתה למודעות שלנו, זו הייתה נקודת החיבור הראשונה שהציתה בקרבנו את הניצוץ היהודי. השלטונות ברוסיה לא האמינו כשחזו בתופעת התקרבות היהודים לזהותם, מכיוון שחשבו שכולם התבוללו".

דווקא הקושי מול האנטישמיות העניק לגולקו כוחות במאבקים שניהל: "האנטישמיות הגסה שהקיפה אותנו בכל רגע נתון חישלה אותי ונתנה לי הרבה כוחות וביטחון עצמי שלא ידעתי שהיו קיימים בי. גם כשחמטאי המקצוע שלי היה להתמודד ולנהל מאבק הרואי עד הסוף".

שלושים ימי שביתת רעב

בתגובה להחלטת הרשויות נגדו החליט גולקו להיאבק במעט האמצעים שעמדו לרשותו, ופשוט הפסיק לאכול. הוא קיים שלוש שביתות רעב רצופות, הארוכה שבהן נמשכה שלושים יום, בתקווה שמחאתו תעורר הדים בעולם ותניע שינוי. תגובת הקג"ב אכן לא איחרה לבוא: קידומו נעצר, וכמה ימים לאחר תחילת שביתת הרעב הוא נעצר והוכה. "באותו הרגע הרגשתי שדמי קופא מפחד, מהבלתי נודע, ובעיקר בשל העובדה שאיש לא ידע היכן אני ולאן אני עוד עלול להגיע", הוא משחזר. "גיסי ישב שלוש שנים בכלא וחששתי מגורל דומה". אך פרסומם של בני הזוג השחמטאים והתמיכה העולמית שקיבלו שמרו עליהם לאורך כל הדרך, והקג"ב נזהר מלנקוט צעדים משפטיים נגדם. עם זאת, גולקו נלקח מדי יום לחקירות מתישות, הוחזק בקג"ב שעות ארוכות ושוחרר רק בערבים.

בשביתת הרעב השנייה שקיימו בני הזוג, הקג"ב נכנע ואפשר לגולקו לחזור לשחק בטורנירים מקומיים ספורים בשנה, לאחר שקודם לכן הורה על הרחקתו ממשחקי השחמט. כששיחק באולימפיאדת השחמט בשנת 1978 וניצח, "הקג"ב לא ידע איך לאכול את עצמו, ומרוב מבוכה נמנע מלדווח על הזכייה בסיקור האירוע בעיתון".

עם סיום שביתת הרעב החל גולקו בארגון הפגנות שקראו לחופש ושחרור. בתוך כמה ימים ידע העולם כולו מה מתרחש אצל גולקו, והחל להיווצר לחץ של דעת הקהל הבינלאומית לטובתו. לעיתים היה נגרר גולקו באלימות מההפגנות לחקירות, אך הוא המשיך בהפגנות ונמנע מלהפגין רק בשבת: "הרגשתי חופשי להיאבק על הזכויות שלי, ואחר כך גם על זכויות של יהודים אחרים", הוא מספר. "כך הפכתי מהר מאוד מפעיל צעיר שמארגן הפגנות, למי שמארגן קשר עם עיתונאים ועם ארגונים יהודיים. הייתי נפגש עם עיתונאים, ומכיוון שאנשי הקג"ב היו תמיד נוכחים בפגישות, השתמשתי במסרים מקודדים כדי לעדכן אותם על מיקום ההפגנות ומועדיהן כדי שידווחו עליהן. שליחים חשאיים מהשגרירות האמריקנית נשאו בפיהם מסרים אופטימיים מהעולם הרחב ודאגו לתת לנו עדכון כללי על המצב".

הדרתו החלקית מעולם השחמט הייתה קושי נוסף בשבילו, אך גולקו הרגיש שהמאבק רק מחזק אותו: "שבע השנים הקשות האלה סייעו לי בפיתוח האישיות שלי", הוא מספר. "מובן שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב אם הייתה לי אפשרות להמשיך בתחום כאילו דבר לא קרה. אבל זה היה קרב הורדת ידיים, מי ימצמץ ראשון, וכשחמטאי שאבתי את מקור ההשראה והכוח שלי מיכולתי להתגבר על היריב. כאלוף, כיוונתי תמיד אל הניצחון. לא יכולתי אחרת. מובן שהשגרה היומית הזאת – הפגנות שנמשכו שעות, אחריהן חקירות מתישות ובערב השחרור - הקשתה עליי ולפעמים הייתי באפיסת כוחות, אבל תמיד קמתי למחרת בכוחות מחודשים, מלא אנרגיה ואמונה. בנסיבות האלה חשתי תמיד בהשגחה מלמעלה. הבנתי שהמטרה שלי צריכה להיות שאשאר איש חופשי, כי זה מה שנותן ערך לחיים. העדפתי זאת על פני עבדות סובייטית. המטרה שלי הייתה לא לתת להם לשבור אותי ולקחת ממני את החופש שלי, והזכרתי לעצמי שאני חלק ממאבק היסטורי גדול".

את מידת ההתנגדות של הצמרת הסובייטית למאבקו ממחיש גולקו בסיפור: "שר הספורט דאז נשלח אליי אישית כדי להוריד אותי מכל עניין ההפגנות, וגם מהדרישה לקבל אשרת יציאה. הוא אמר לי, תוך שהוא נועץ בי מבט קשוח ונוקב: 'אם לא תפנים זאת, אנחנו נשלח אותך רחוק מאוד מכאן'. 'זה בדיוק מה שאני רוצה', השבתי לו בבת שחוק".

ניצוץ היהדות החל להידלק בתוכו בתקופת ימי הסירוב, וראשיתו בעיון סקרני בספרים שעסקו ביהדות ובציונות. "אלו היו ספרים שאנשים טובים הבריחו למעננו מארצות הברית. במשך כל הזמן למדתי על ארץ וישראל ויהדות. עם הזמן גבר בתוכי הרצון להיות יהודי, להתפלל ולשמור מצוות. באותה תקופה לא הורשיתי לשחק בטורנירים בינלאומיים, ובכל שביתות הרעב והחקירות חדלתי להתאמן בצורה מסודרת, כושרי פחת והקריירה שלי נפגעה. אבל משמיים כיוונו זאת, כדי שארוויח את החיים הרוחניים שלי. בזמן הזה הזדמן לי להשלים פערים ולינוק חינוך יהודי לראשונה בחיי".

השחרור הגיע לבסוף בכ' באייר תשמ"ו. שוטר הופיע בדלת ביתם של בני הזוג גולקו עם גלויה מטעם תחנת המשטרה, והורה להם להתלוות אליו. בני הזוג, שכבר היו רגילים לזימונים, סברו שמדובר בחקירה נוספת שתסתיים לקראת הערב, אך כשהגיעו למשטרה קיבלו להפתעתם את האישור המיוחל לעלות לארץ ישראל. השלטונות הורו להם לעזוב בתוך שלושה ימים, אך השניים לא חיכו אף רגע ועוד באותו יום פסעו לעבר החופש לפני שהקג"ב יימלך בדעתו. בשחרורם סייע שר החוץ לשעבר של ברית המועצות, אדוארד שוורדנדזה, וכן יהדות ארצות הברית.

חמץ בטמפל הרפורמי

עם עלייתם ארצה באביב 1986, עשו בני הזוג גולקו חודש וחצי במרכז קליטה בירושלים. לבסוף החליטו להגר לארצות הברית מסיבות כלכליות. "עליתי ארצה יחד עם אחותי שבחרה להתיישב בדולב, אך למרבה הצער מתקופתי הקצרה בארץ הבנתי שאין לי סיכוי להתקדם בשחמט מבחינה מקצועית ושלא אוכל להתפרנס מזה כאן", מספר גולקו. "הייתי קרוע בין שני העולמות וההחלטה לא הייתה קלה. לאחר ששקלנו את האפשרויות, הבנו שסיכויינו לזכות בפרנסה טובה בענף השחמט גדולים יותר בארצות הברית".

בארצות הברית התקרבו בני הזוג ליהדות הרפורמית, ונהגו לפקוד את ה"טמפל" הרפורמי הסמוך לביתם. גולקו היה מסויג כבר בהתחלה: "מהפעם הראשונה שדרכתי שם קלטתי שזה סגנון שלא פגשתי בארץ ולא באף מקום. ניגשתי אל הרב ושאלתי אותו: האם כל מה שנכתב בתורה הוא אמת לאמיתה? הרב השיב לי בצחוק גדול ואמר שלא, היו גם אגדות, ולא את כל המצוות צריך לקיים היום. מובן שפקפקתי בדבריו והעמדתי אותו במקומו: 'גדלתי על ברכי השיטה הסובייטית ואני יודע להבחין היטב בין אמת לתעמולת סרק. מה שאתה אומר לא נשמע אמת'".

הדבר החמור והמקומם ביותר מבחינתו אירע לו בסעודת שביעי של פסח. "במשך כל ימי חג הפסח התנזרתי מחמץ לחלוטין. בסיום התפילה בטמפל הבחנתי בעוגה שמונחת על השולחן וסברתי לתומי שבוודאי שמדובר בעוגה מקמח מצות. נגסתי נגיסה אחת וקפאתי: העוגה הייתה חמץ גמור! הרגשתי נקיפות מצפון עזות. כל ימי החג הצלחתי לשמור על המנהגים, ודווקא ביום האחרון נכשלתי, במקום שקרא לעצמו בית כנסת יהודי! אם זה בית הכנסת, אז מה היהדות שלהם בכלל?! עזבתי את המקום במפח נפש, ומאז לא דרכתי שם".

זמן קצר אחר כך החלה משפחת גולקו לשמור שבת וכשרות, בהשפעתו של בן משפחה שעשה שנה בישראל וחזר לארצות הברית כשומר מצוות. "המשכנו להתעניין ביהדות והפכנו לדתיים". בני הזוג עברו לקהילת 'שומרי תורה' האורתודוקסית בפייר לון שבניו ג'רזי, שם התגוררו עד לאחרונה.

לפני כשלושה חודשים סגרו בני הזוג מעגל, עלו ארצה והשתקעו בירושלים. "אשתי ואני ציונים, וזוהי מולדתו של העם היהודי. בפרספקטיבה של הגיל זה מתחבר לי יפה, כשאני בגיל של המדינה", הוא מסביר את החלטתם לעלות לישראל למרות גילם המבוגר. "השאלה היא לא למה עליתי, אלא מה מנע ממני לעלות קודם לכן. כאן חווים ניסים כל הזמן. במלחמת ששת הימים היה תכנון להפיל פצצת אטום על ארץ ישראל, וזה נמנע. כאן מרגישים את ההשגחה העליונה, את יד הבורא. אני חושב גם על הנכדות שלי בתקופה כזאת, שיש ריבוי התבוללות ונישואי תערובת, זה היה הכי נכון לעלות לארץ".

הרב-אומן האמיתי

בשנת 2004 נבחר גולקו לחבר נבחרת ארצות הברית באליפות העולם בשחמט, שהייתה אמורה להתקיים בלוב. "איליומז'ינוב, יו"ר ארגון שחמט העולמי, הבטיח למשתתפים פוטנציאליים שלוב תספק תנאים הולמים לכל שחקן. גם אני התכוננתי לשחק באליפות הזאת. אבל נשיא הוועדה המארגנת היה בנו של קולונל קדאפי, וכאשר התוודע לכך שיהודי עומד להשתתף במשחק, הוא הוציא הוראה האוסרת על יהודים ליטול חלק באליפות. הוא יצא בהכרזה: 'לא הזמנו ולא נזמין את אויבינו הציונים לאליפות זו'. אני וכמה מתחרים יהודים מישראל ומארצות הברית הודענו על נסיגתנו מהטורניר. שלחתי מכתב תקיף לארגון פיד"ה על כניעתו למדיניות לוב, והדגשתי שאם ברצונו לתקן זאת - עליו להעביר את המשחק למדינה אחרת. המכתב הכה גלים בכלי התקשורת, ואף על פי שהמאבק עצמו נכשל הצלחנו להעלות את נושא האפליה לקדמת השיח הציבורי, ובכך השגנו את המטרה".

האם אפשר להפוך את השחמט בישראל לספורט המונים או לפחות לספורט פופולרי יותר?

"יש הרבה שחמטאים מהעלייה הרוסית והסובייטית שבאו לארץ, וזה ריאלי לחלוטין. שחמט יהיה פופולרי כאשר יותר ילדים ישחקו את המשחק. חובבי שחמט בוגרים גדלים על זה מילדות. כשיותר אנשים יתעניינו בשחמט, יבלטו מיד שחקנים כישרוניים ומקרבם ייצאו גם כוכבים. מומחים להתפתחות הילד תמימי דעים שהדבר תורם רבות לילדים, ומחקרים כבר קבעו שהגיל הנכון להתחיל לשחק שחמט הוא הכיתות הנמוכות של בית הספר. אשתי מתכננת לפתוח בית ספר לילדים לשחמט כדי לפתח את השכל, זה מפעיל את המוח באופן יוצא מן הכלל. המחשבה חייבת להיות צלולה ובהירה, והשחמט מלמד אותך להיות יותר אובייקטיבי. זה חשוב ובעל ערך רב".

מה לגבי חרמות שהוטלו על ישראל במשחקי שחמט בינלאומיים? זה לא יפגע בהתפתחות התחום כאן?

"אני לא מייחס לזה משקל גדול. זו לא בעיה ישראלית אלא בעיה של העולם המערבי. ישראל בסופו של דבר היא מעצמה ביטחונית, יש לנו כלכלה חזקה ותחומים רבים להתפתח בהם. למדינת ישראל אין ברירה, היא חייבת להיות שחמטאית מצטיינת ולנצח תמיד כדי לשרוד. בעזרת השם כמובן, שהוא הרב-אומן האמיתי שלנו", הוא מסיים בחיוך רווי אמונה.

yossefb770@gmail.com