בשבע מהדורה דיגיטלית

בין קודש לחו"ל

נכון שצריך משכנתא כדי לנפוש בישראל, אבל יש כאן משהו שאף פעם לא נמצא בחו"ל

עפרה לקס , ט"ו בתמוז תשע"ט | עודכן: 13:50

"יש יפות ממנה, אבל אין יפות כמוה"
"יש יפות ממנה, אבל אין יפות כמוה"
איור: עדי דוד

חתונה שמחה ומרגשת. הקלרינט, האקורדיון ועשרות חברים מלווים את החתן בדרכו לכלה. הוא אוחז בהינומה. העולם קופא. האורחים אולי חושבים שראו כלה נאה ממנה, אבל הוא מביט בה, עיניו נוצצות. הוא מכיר את אופייה ואת מידותיה, יודע עד כמה הם שייכים זה לזו.

"יש יפות ממנה, אבל אין יפות כמוה", כתב נתן אלתרמן. יש שיאמרו שארץ ישראל קצת קטנה, לחה וצפופה, אבל בעיניי היא מדהימה. בנופיה יש גם מדבר בראשיתי וגם חוף ים אינסופי, יש בה ארכיאולוגיה בת אלפי שנים וגם מוזיאונים חדשניים, יש בה אזורים שופעי מים מתוקים וגם את ים המלח הנמוך בעולם. ויש בה רוח, הרבה רוח.

כל צימר - משכנתא

כשאני מטיילת בעמק האלה אני רואה את דוד הקטן מתייצב בגאון מול גוליית הענק. הכרמל מקים מולי לתחייה את אליהו הנביא שמתנצח עם מאות נביאי הבעל במופע חד פעמי, ניסי. כשאני נוסעת בכביש הסמוך לגלבוע שמות היישובים והאתרים מלכישוע, מירב ועין יזרעאל מספרים לי את סיפורו הטראגי של שאול. אני נכנסת למנהרת הזמן ועפה קדימה במהירות של אלף ש"ש (שנים לשנייה) ונוחתת ישר לביל"ויים ולמייבשי הביצות, למקימי עיירות הפיתוח שנאחזו בקרקע נגד כל הסיכויים, למלחמת העצמאות ולאלה שבאו אחריה. כל כביש בארץ, כל הר וגבעה, רוויים בדם ובעבודה קשה. ארץ של מסירות נפש.

לפני כמה ימים טיילתי בגינה גדולה ורחבת ידיים בקטמון בירושלים. בני הנוער שנהנו מפעילות ODT מגבשת, וגם האישה הצעירה שפרשה לה ולתינוקת שלה שמיכה על הדשא, אולי לא שמו לב. אבל בין העצים, בצד, נחבא לו מנזר סן סימון. קרב גבורה היה כאן במלחמת העצמאות. מערכה של עקשנות ורעות למען שכונותיה הדרומיות של ירושלים. הקרב גבה 22 הרוגים ו-83 פצועים, כדי שנמשיך לבלות כאן בכיף. ומעבר לכל אלה, אם אתם מרשים לי רגע לקפוץ לרבי יהודה הלוי, אני מאמינה שארץ ישראל קשורה לעם שלי בצורה מהותית, אלוקית.

לכן, מיד אחרי שתאריכי מחנות הקיץ של בני עקיבא מתפרסמים (כי הם הרי העוגן האמיתי של החופש) ואנחנו מתיישבים לתכנן את חופשת הקיץ, אני לא מעלה בדעתי לנפוש בשום מקום אחר חוץ מישראל. לא חופשה זוגית ולא חופשה משפחתית. אנחנו מתחפששים רק כאן.

אני יודעת, חופשה בישראל היא בילוי יקר וצימרים למשפחות גדולות הם מצרך נדיר שמצמצם את אפשרויות הלינה ליישובים מאוד מסוימים. בשנה שעברה החלטנו לנפוש בכפר יובל, שנמצא בצנטר של פיילת נחלי הגליל. החלטנו לישון ברווח, כלומר לא להלין את הילדים בערימות בעליית הגג, אלא לאפשר מיטה לכל ילד. אז שכרנו שני צימרים לשלושה לילות. מה אומר? משכנתא. כשחזרנו, השווינו עלויות עם משפחה בגודל שלנו שהצליחה כמעט באותו מחיר להטיס את כולם לחו"ל, להחזירם בשלום, ובין לבין לבלות שבוע שלם על אדמת ניכר. מבאס. אז כן, הנופש בישראל עולה המון (למה, בשם כל הנופשים?), אבל גם כיסאות בטיחות הם יקרים וגם החינוך בישיבות ובאולפנות, ואף אחד לא חושב לקצץ בבטיחות או בהקניית ערכים לילדים, כי יש דברים שלא חוסכים בהם. השנה, אגב, אנחנו מאזנים את הקיץ הקודם ויוצאים לקמפינג (אל דאגה, קמפינג לייט. אני לא עד כדי כך קרבית).

בשנה שעברה יצאנו גם לנופש זוגי קצר באזור מרחיב הלב של יער ביריה. כשנכנסתי לעמוקה, להעתיר בתפילה על החברות והחברים הרווקים ועל עוד כמה דברים שצריכים פוש בחיים, מיד הרגשתי בבית. זה לא קרה בגלל האווירה, אלא רק מפני שבנות שבט 'הנני' של בני עקיבא בלוד, כלומר הבנות המתוקות של חברותיי, היו שם במסגרת מחנה סיירים. בכנות? זה לא היה בדיוק הניתוק שחלמתי עליו כשסוף סוף הצלחתי להסיט הצידה את עומסי היומיום. כן, מי שנופש בישראל לא יצליח להתנתק לגמרי. תמיד ירדפו אחריו שיחות הטלפון מהבית ומהעבודה, וגם אפליקציות חדשות שרצות בלי הפסקה. יש אפילו סכנה שהנופשים ייתקלו בפקקי מחאה. אז מה.

הפקפוק הזוחל

בראייה רחבה יותר, הבחירה לנפוש דווקא בחו"ל היא כנראה עוד אחת מן האופנות שחודרות מן הציבור הכללי אל הציבור הדתי באיחור של עשרים או שלושים שנה, ואני חוששת שהבחירה הזאת תביא בעקבותיה גם פקפוק בחשיבות המגורים בארץ. כי אם בחו"ל נמצאים הנופים המשגעים והפארקים הגדולים, ובמדינות האלה שוכנים אתרי התרבות המופלאים, ובכלל ממש זול שם והאנשים כל כך מנומסים, אז למה להתעקש ולגור בישראל הקטנה והעצבנית, שבכל שלוש או ארבע שנים יש בה מבצע צבאי וטילים והמחייה יקרה והאנשים לא יודעים לעמוד בתור? צריך כוח כדי להעמיק כאן שורשים, ובעיקר לדעת למה עושים את זה. ואם הילדים גדלים על כך שגולת הכותרת השנתית היא החופשה שם, אז למה בעצם לשהות במדינות האלה רק בחופשות?

בשלב זה אני לא מייסדת תנועת חרם על ביקורים בארצות שמעבר לים. טוב נו, גם לא אחר כך. זה בלתי אפשרי וגם לא רצוי בעולם הגלובלי שלנו. כנסים חשובים, לימודים וקשרי עבודה וביקור בקהילות יהודיות בחו"ל הם רק חלק מהסיבות שעשויות להביא אדם מן השורה לנמל התעופה בן גוריון. טסתי בעבר ואני מניחה שזה עוד יקרה. אבל אשתדל להחתים את הדרכון שלי במשורה, אחרי חשיבה והתלבטות. כי כדי לצאת ממנה, ארץ ישראל הלחה והקדושה שלי, אני באמת צריכה סיבה טובה ושוברת שוויון.

לתגובות: ofralax@gmail.com