עם הצלחה מתווכחים

העלילה מופרכת, הדיאלוגים חסרי נשימה, הדמויות שטוחות והמשחק בעייתי. אז מה בעצם מצא הקהל בסרט הישראלי המצליח של השנה שעברה?

אבי סגל , ט"ו בתמוז תשע"ט

אבי סגל
אבי סגל
צילום: עצמי

רציתי לאהוב את 'סיפור אחר'. באמת. לא תמיד אני בא במצב רוח מפרגן, בייחוד כשמדובר בקולנוע ישראלי. אבל 'סיפור אחר' הוא סיפור אחר. יש בי אמפתיה לבמאי אבי נשר: להופעותיו התקשורתיות, לאהבת הקולנוע שבו ולנושאים הלא שגרתיים שהוא בוחר לסרטיו. מותו הטרגי של בנו, לפני פחות משנה, מן הסתם רק הוסיף לאמפתיה. גם הראיונות המוקדמים על סרטו יצרו אצלי ציפייה וסקרנות. אבל אז צפיתי בסרט, ובניגוד לשתום העין המקראי – באתי להלל ויצאתי מקלל.

'סיפור אחר' הוא מלודרמה משפחתית המשלבת בין שני סיפורים: באחד מנסים בני משפחה חילונים לסכל את נישואיה של הבת החוזרת בתשובה, ואילו בשני מנהלים בני זוג מאבק משמורת על בנם הצעיר. לכאורה, עלילות מרובות יצרים ורגשות: אהבה ותיעוב, כעס וחמלה, שמחה ועצב ופחד וגעגוע וייאוש ומה לא. בפועל, לפחות אצלי, שום בלוטה של רגש לא זזה. נשר רקח תמהיל עמוס ומבולגן עם חילונים וחרדים, נזירות וערבים (כמה מיותר) ואפילו עובדי אלילים, עיצב דמויות שטחיות והניח בפיהן דיאלוגים מהירים ונטולי פאוזות כאילו מדובר בקומדיה הוליוודית מלפני שמונים שנה. וכך, סצנות שהיו אמורות להרעיד את הלב, כמו הבת שמתעמתת עם אביה הנוטש, סובלות מקוצר נשימה ומעוררות יותר מבוכה מאשר הזדהות.

חושבים שסיימתי? הו לא, יש עוד המון דברים שלא עובדים בסרט. ההתפתחות העלילתית מופרכת, התנהלותן של הדמויות הפכפכה, המשחק בעייתי, הסאבטקסט לא קיים, ואתרי הצילום בירושלים רחוקים מלהיראות כמו גלויה. את התסריט כתבו יחד הבמאי נשר והפסיכולוג נעם שפנצר. מזל, כי אם שפנצר היה חתום על התסריט לבדו, הייתי ממליץ לשלול לו את הרישיון. דמויות הפסיכולוגים בסרט נעות בחינניות בין חוסר אתיקה לעבריינות פלילית, התנהלות הזויה שזוכה ליחס אוהד ומביאה גם להתרת העלילה. יש עוד אבל נדמה לי שהבנתם.

כאן מגיע הסיפור האחר שלי, עלילת המשנה שתשתלט על הטור כפי שהדבר קורה בסרט עצמו. 'סיפור אחר' היה, בפער עצום, הסרט הישראלי הקופתי ביותר ב-2018. גם המבקרים שיבחו אותו, שלא לדבר על רבים ממכריי וממוקיריי שבעקבות המלצותיהם טרחתי לרכוש אותו כתקליטור ולהקרין אותו בביתי. ואם לא די בכך, הוויכוח על איכויותיו נכנס אלינו לתוך הסלון. עדיין אין מאבק משמורת על הילדים, תודה ששאלתם.

אז מה אני מפספס פה? מדוע אני לא מצליח לראות בסרט את מה שהאחרים רואים? האם אני אנין טעם באופן מיוחד? לא דרשתי תנועות מצלמה מיוחדות, עריכה וירטואוזית או עשרות ערוצי סאונד. הציפיות שלי מסרט הן בסך הכול בסיסיות: התפתחות עלילתית אמינה, דיאלוגים מהנים, משחק סביר ודמויות חינניות ובעלות עומק. האם מישהו באמת מצא את כל אלה ב'סיפור אחר'?

ואולי הסיפור הוא אחר. אולי זהו סיפור על קולנוע ישראלי שמדשדש סביב אותם סיפורים ואותם מסרים פלקטיים, ועל קהל ישראלי שכמה לסיפורים אנושיים ונטולי שנאה על קבוצות אחרות באוכלוסייה. כך היה עם 'סוף העולם שמאלה', הצלחה אחרת של נשר שגם אליה לא התחברתי, וכך גם עם סרטו האחרון. ואולי זהו טעמו הבסיסי של הקהל המקומי שמעדיף את הישראליות והשפה העברית על פני האסקפיזם מעבר לים, בעוד אני הברזתי כשחילקו את הלוקאל-פטריוטיות התרבותית.

כאן המקום לסגור את העלילה הראשית של הטור: בין אם זה הטעם הקלוקל שלי או של האחרים, לא נוח לי כלל להסתייג מהסרט. אבל איך אומר הסבא ב'סיפור אחר' (עוד רפליקה מיותרת שהפכה את הסאבטקסט לטקסט): "ברור שזה לא נוח, אבל לא תמיד עושים מה שנוח".