בשבע מהדורה דיגיטלית

שניים או אחד

הפער בין בנט לשקד הוא דילמת הימין כולו – מה הדרך הבטוחה ביותר להבטיח קואליציה בלי ליברמן

יאיר שרקי , ט"ו בתמוז תשע"ט | עודכן: 07:42

יאיר שרקי
יאיר שרקי
צילום: יח"צ

זה היה השבוע הכי קשה בקריירה הפוליטית הקצרה של הרב רפי פרץ.

האיש שתוך שלושה חודשים הפך מראש מכינה קדם צבאית לראש המפלגה הציונית-דתית ושר החינוך של מדינת ישראל, פגש את הצד הפחות מזהיר של העולם החדש שאליו נכנס, וגם נחשף בחוסר ניסיונו בצורה הקשה ביותר. הריאיון המחויך שנתן היה מיותר כמו הכניסה החפוזה למשרד החינוך בתקופת הביניים שבין מערכות הבחירות.

במקום להתמקד בקמפיין ובבניין הכוח הפוליטי לקדנציה הבאה, טבע הרב פרץ בענייני המשרד שאין לו יכולת להשפיע עליהם בתקופה קצרה, ובעיקר בים של שאלות עיתונאיות שקשה מאוד לצאת מהן טוב.

את המיינסטרים של תומכי איחוד הימין, ובוודאי את המתונים יותר שבהם, הוא איבד בעצם ההתבטאות שאפשר לשנות נטייה מינית ושהוא עשה זאת בהצלחה עם אחד מתלמידיו, בין אם מצד תוכנה ובין אם מצד החובבנות הפוליטית שבה. אחר כך נחבל גם בקצה השמרני ביותר של תומכיו, אנשי ישיבת הר המור ובנותיה, בית הגידול שלו, שם התאכזבו ממנו סופית לאחר ההבהרות שפרסם, ובעיקר לאחר המכתב ששיגר למנהלי בתי ספר שבו כתב: "אני מתנגד נחרצות לטיפולי המרה, אני יודע שהם דבר פסול וחמור, זוהי עמדתי והיא אינה משתמעת לשני פנים".

מבחינתם, המכתב הזה היה ההוכחה לנחיצותה של מפלגת נעם שעד כה, למרות הבקשות, איש מאנשיה אינו מתראיין, אבל מבטיחה "לא לשתוק" ולשאת את דגל ה"נורמליות" מול שתיקתם של הפוליטיקאים הדתיים. שמה החדש של המפלגה, נעם, מזכיר מאמר מדויק שכתב אורי אורבך ז"ל שמספר על הורים שמעבירים את בנם מבית ספר ממ"ד רגיל לממ"ד תורני 'נעם'. אולם גם הוא לא מספיק, אז לאחר שנה הילד מועבר לביס ספר תורני פרטי 'נעם ה'', וכשגם זה אינו מספיק מדויק לטעמם התורני או הטהרני, הילד עובר ללמוד בתלמוד תורה 'נעם ה' והיכלו'. כמעט עשרים שנה חלפו מפרסום המאמר ומתברר שלפחות התכונה הזאת שרדה היטב את פגעי הזמן.

סכנה וביטחון

נפתלי בנט הוא תמונת המראה של פרץ. זה כנראה היה השבוע הפוליטי הכי מוצלח שלו מאז התרסקות הימין החדש. ההסתבכות של הרב פרץ סייעה לו למשוך מצביעים שמאסו באובססיה שאחזה בחלקים מהציונות הדתית נגד הלהט"ב. בנט ידע לנצל את אמירתו של הרב פרץ, שבניגוד לאופן שבו נתפסה במערכת התקשורתית והפוליטית בכלל כוונה להיות ליברלית ומכילה, כדי לחדד את בידולו הפוליטי.

מהצד השני, זהות של פייגלין שהתחרתה איתו על קולות הדתיים הליברליים עוברת טלטלה פנימית קשה ונראית על סף קריסה, כך שבנט מצליח לשאוב לא מעט תומכים גם מהכיוון הזה. ועדיין, בנט מקפיד לפרגן לפייגלין על המהפיכה הרעיונית שחולל בבחירות האחרונות עם הצפת האידיאולוגיה הליברלית והשיח על כלכה חופשית.

אחרי הכול, גם השבוע בנט עדיין ממתין לאיילת שקד. הגברת הראשונה של הימין ממשיכה להתלבט. הדילמה אמיתית, אבל ההיסוס הפומבי כבר שוחק את מניותיה, ומעורר את הספק, למרות הפופולריות המדוברת, באשר ליכולתה להנהיג את מפלגת הימין.

הפער בין בנט ושקד הוא דילמת הימין כולו, ובעיקר של נתניהו: האם המחנה צריך להתארגן במפלגה אחת מימין או הליכוד, או לרוץ בשני ראשים. איחוד בין איחוד הימין לימין החדש יסיר את חשש אחוז החסימה מהשולחן, ולכן שקד שנכוותה קשות במערכת האחרונה מעדיפה את האפשרות הזאת.

בנט נוטה להעדיף ריצה נפרדת מתוך תפיסה שהקמפיין הקרוב יתמקד בנושאי דת ומדינה. אביגדור ליברמן כבר נוסק בסקרים למספר דו ספרתי של מנדטים, באדיבות הקמפיין האגרסיבי שלו שכורך את ליצמן וסמוטריץ ביחד ומבטיח לשחרר את ישראל משניהם. חיבור של בנט ושקד לחרד"לים יבריח לפחות עוד מנדט ליברלי או שניים לזרועותיו. התוצאה תהיה אמנם ביטחון מוחלט שיעברו את אחוז החסימה, אבל מידה דומה של וודאות בכך שלא יהיו לגוש הימין–חרדים 61 מנדטים בלי ישראל ביתנו. מי שמתחיל להבין את התמונה הוא נתניהו שבפעם שעברה פעל אקטיבית כדי להפיל את בנט ושקד אל מתחת אחוז החסימה. הפעם הם הסיכוי האחרון שלו לבלום את ליברמן. או אם לסכם: ריצה בראש אחד תהיה דרך בטוחה אבל מסוכנת. ריצה בשני ראשים תהיה דרך מסוכנת אבל בטוחה.

כעומק החשדנות

נשיא המדינה רובי ריבלין המריא במוצאי שבת לביקור ממלכתי בקוריאה הדרומית. בתכנית: פגישות רשמיות, טקסים, ארוחות ערב חגיגיות וחתימת הסכמים לשיתוף פעולה. או בקיצור, עוד ביקור מדיני חשוב אך משמים שאין בו שום דבר חריג, למעט העובדה המשמחת שהנשיא החל לחזור לשגרת עבודה מלאה בתום השלושים רעייתו נחמה ז"ל.

לא היינו נדרשים לביקור שגרתי שכזה אלמלא הייתה בו חריגה מוזרה מהפרוטוקול. 'חוק יסוד: נשיא המדינה' קובע כי "לא יצא נשיא המדינה את גבולות המדינה אלא על דעת הממשלה". אלא שבמזכירות הממשלה הבחינו בתדהמה שבניגוד למקובל בכל מסעותיו, הפעם לא הגיעה הבקשה הקבועה מלשכת הנשיא אל מזכירות הממשלה. בליכוד היו מי שראו בתקלה הפרוצדורלית הזאת עדות נוספת לעומק האיבה בין ריבלין לנתניהו, עד כדי כך שלא נאה לו לבקש את רשותו של ראש הממשלה.

שאלתי את אנשיו של נשיא המדינה מה פשר העדרו של המסמך המתחייב בחוק ושם מסרו את התגובה הבאה: "בשל כשל טכני, לא נשלח בזמן עדכון על צאתו של הנשיא לביקורו הרשמי בדרום קוריאה ללשכת יו"ר הכנסת ולמזכירות הממשלה. מיד כשהתגלה הכשל הועבר העדכון באיחור מה אל הגורמים הרלוונטיים. לא היה בכך חלילה רצון לפגוע בכבודם או בסמכותם ואנו מצרים אם מישהו חש אחרת".

הסיפור כאן הוא לא היעדרה של הבקשה הפורמלית, שכן אין לאיש ספק שהיא היתה מאושרת באופן אוטומטי, וגרסתו של ריבלין נשמעת הגיונית. אבל עומק החשדנות שנחשפת שוב, עד כדי קטנות ממש בין לשכת הנשיא ללשכת ראש הממשלה, מעלה את השאלה כיצד ייראה המפגש ביניהם בעוד חודשיים, לאחר הבחירות. נתניהו ינסה לקבל שוב את המנדט להרכיב ממשלה, אלא שהפעם ספק רב אם יהיו לו 61 ממליצים.

נוסיף על כך את הכישלון בהרכבת הממשלה בהזדמנות האחרונה שקיבל, מה שצפוי להותיר לריבלין מרחב משמעותי של שיקול דעת, ונימוקים כבדי משקל למה לתת את המשימה לחבר כנסת אחר. עם עומק האיבה וחוסר האמון ביניהם, לא מופרך להעריך שריבלין ינסה להשתמש עד תום במרחב הזה. שלום בין שתי הלשכות הבכירות בישראל נראה בשלב הזה קשה להשגה לפחות כמו השלום בין צפון קוריאה לדרום.

לתגובות: 2sherki@gmail.com