בין הרצל, משה רבנו והמשיח

יחסם של גדולי התורה לחוזה המדינה קוטבי. יש הרואים בו שורש הרע ויש הרואים בו משיח בן יוסף. ד"ר שרביט במלאת 115 לפטירת הרצל.

שמעון כהן , כ' בתמוז תשע"ט

יחס משתנה. הרצל
יחס משתנה. הרצל
צילום: חן לאופולד, פלאש 90

להוקיר. שרביט

יום כ' בתמוז הוא יום פטירתו של בנימין זאב הרצל שנפטר לפני 115 שנה.

על דמותו והיחס אליה בקרב גדולי ישראל שוחחנו ביומן ערוץ 7 עם ההסטוריון ד"ר יוסף שרביט שחקר וכתב על השוני ביחסיהם של גדולי ישראל לדמותו ופועלו של הרצל.

את דבריו פותח ד"ר שרביט בהטמעת החובה להוקיר את פעילותו ההיסטורית הדרמטית של הרצל למען עתיד העם היהודי: "מדובר בדמות היסטורית הראויה לכל הוקרה", הוא קובע בפתח דבריו ומזכיר את קורותיו של הרצל בקצרה:

"בהיותו בן 36 החל בנימין זאב הרצל להתייחס אל הבעיה היהודית, וכנראה שאחד המאורעות שמסבים את תשומת ליבו הוא משפט דרייפוס, אבל כנראה שיש להתייחסות הזו גם שורשים. הוא נצר לרב יוסף טאיטץ מסלוניקי ונצר למגורשי ספרד. הוא היה בקהילה שבה הוקירו את הרב יהודה חי אלקעאי, ממבשרי הציונות. הרצל מתעורר לפעילות מעוטת שנים כי הוא נפטר כ-8 שנים לאחר שהחל בפעילותו. הוא מסר את נפשו למען תקומת ישראל והקמת ממלכתיות יהודית והבאתה אל קדמת הבמה הפוליטית".

ממשיך ד"ר שרביט ומזכיר כי למען מטרה זו הוא "שוחח עם שועי עולם על הצורך בהקמת מדינת ישראל שחרבה לפני כאלפיים שנה. זו תובנה שנובעת מכך שהוא היה דוקטור למשפטים המעורה בפוליטיקה העולמית ומבין עניין בדעת הקהל כעיתונאי וידע כיצד מתנהלת דעת קהל. רק על כך על כל אדם בישראל להוקיר ולתת תודה למי שלא עסק כהורה במשפחתו כי התרוצץ בכל העולם".

"מתוך נקודת מוצא זו ניתן להמשיך הלאה ולהבין שתפקידו של הרצל היה כתפקידו של משה רבנו במצרים העתיקה, אדם שנולד על רקע תרבות העולם הגדולה של אותם ימים בבית פרעה, למד מדעי המדינה והתערה בכל הכוחות הפוליטיים העולמים של אותם ימים. כך גם הרצל שגדל באירופה שהיא המעצמה הגדולה של המאה ה-19. הוא מוצא לנכון לפנות לאותם פוליטיקאים קיסרים ואפיפיורים של אותם ימים כדי להבהיר את חשיבותה של הקמת ממלכתיות יהודית מחדש".

ד"ר שרביט קושר בין דמותו ופועלו של הרצל להגותו של הרב קוק. "לא במקרה כחודשיים קודם לפטירתו עלה ארצה הרב קוק בכ"ח באייר 1904. הרב קוק התבקש לשאת מספד להרצל ובאותו מספד כמי שידע את הרוחות הנושבות בישוב היהודי הוא נזהר בדבריו, אבל הוא ניצל את הבמה כדי ללמד פרק במשיח בן יוסף ומשיח בן דוד. בכך הרב קוק מחזיר עטרה ליושנה כי הוא מלמד את בני הפזורה האשכנזית ששכחו את רעיון משיח בן יוסף".

"אמנם הגאון מוילנא עוסק בכך 150 שנה קודם לכן, אבל גם הגר"א וגם הרב קוק הם יוצאים מהכלל המלמדים על הכלל. הרעיון המשיחי הנורמטיבי פחות העסיק את קהילות אשכנז. תקומת ישראל היא הקומה המוגדרת כמשיח בן יוסף. בפזורה הספרדית זה היה יסוד מוכר שהתפללו אליו בכל יום 'שלא יירצח משיח בן יוסף על ידי ארמילוס הרשע'. רבי יהודה לאון אשכנזי, 'מניטו', מנתח את המספד של הרב קוק ומצטט את הרב חיים שווילי שאומר שבני העדה הספרדית שהיו מתפללים על כך שלא ייהרג משיח בן יוסף ותפילה זו התקבלה, משום שב-1942 רומל, שהוא ארמילוס הרשע, לא הצליח להשתלט על ארץ ישראל והובס בקרב אל עלמין". משמעות הדברים, אומר ד"ר שרביט, היא ש"העידן שעד הקמת המדינה הוא עידן משיח בן יוסף".

"הרב קוק מלמד את הדור שלו שקודם למשיח בן דוד יש עידן משיח בן יוסף – יוסף בגימטריה ציון. לא במקרה הציונות היא הקודמת לירושלים. "הרימי בכח קולך" – כח, אולי כ"ח באייר. הקוממיות מבוססת על שתי קומות, קומת משיח בן יוסף וקומת משיח בן דוד, ולכך התכוונו הרבנים לדורותיהם כשהתייחסו לשיבת ציון ולחידוש ממלכתיות ישראל".

שרביט רואה בעריכת אזכרה מכובדת להרצל כהטמעת הרעיון המשיחי הנורמטיבי, "כי הרעיון המשיחי היסודי הוא הקמת ממלכתיות מתחדשת בארץ ישראל, ולכך יש היבטים תרבותיים כלכליים צבאיים ודתיים, ועם כל זה עלינו להתמודד עם האתגרים ואסור לנו לשכוח בפרספקטיבה הזו את דמותו של הרצל, שללא ספק היה שליח ההשגחה העליונה שנרתם והתעורר לשיבת עם ישראל כאן בארץ".

ועל כל אלה שאלנו את ד"ר שרביט אודות התבטאויותיו של הרצל שנותרו שנויות במחלוקת וכלי לניגוח דמותו ופועלו, החל מרעיון ההתבוללות וההתנצרות ההמונית עליה כתב בשלבים מוקדמים ועד לרעיון תיחום עולמם של הרבנים לבתי הכנסת והפרדתם מענייני המדינה.

שרביט רואה בסוגיית ההתבוללות כלי שקרי לניגוחו של הרצל, כלי הנתון בידיהם של גורמים חרדיים המבקשים לפגוע בדמותו, על אף שמדובר בסך הכול ברעיון שאודותיו הוא כתב ביומנו וחזר בו ממנו. שרביט מזכיר את החובה שלא להעלות בפני חוזרים בתשובה את חטאי עברם ובשם עקרון זה הוא סבור שאין לשוב ולדוש ברעיון זה.

עם זאת הוא מזכיר כי "הרב קוק מתייחס לדברים ובצורה שירה הוא אומר שהרעיון הרציליאי הוא לא חזות הכול. הוא חלקי וצומצם אבל אין לזלזל בו", וגם כאן מופיע הדימוי לדמותו של משה רבנו:

"כשמשה רבנו מתחיל את פעולתו הציבור הרחב לא כל כך הבינו אותו. המונח 'כבד פה וכבד לשון' אינו בהכרח גמגום, אלא שהרטוריקה היא רטוריקה מצרית והשטעיטל לא הבין את דבריו של משה רבנו. לפתע מופיע אדם שאמור להיות נסיך מצרים ואולי פרעה עצמו ומדבר על שיבה לארץ ישראל והדבר הזה לא מובן".

"כשהרצל מדבר על המושגים הללו הוא פוגש יהודים רבים שנרתמים ופונים ודבקים בו, אבל גם רבים שחולקים עליו, ואין ספק שהסיבה לכך צריכה להילמד בתולדות ישראל. באירופה ובמזרח אירופה נוצרה סיטואציה שבה נרתעו מכל רעיון משיחי. הדבר נובע ממשבר השבתאות במאה ה-17, מהתעצמות הזהות היהודית בארצות הנצרות שלא כבארצות האיסלאם, מהיחס בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד ובעקבות היחס לג' השבועות המופיעות במסכת כתובות. ארבעת הגורמים הללו מביאים את הפזורה האשכנזית בחלקה להירתע מדמותו של הרצל".