רק סצנת הקרב המיתית עולה על המקור. מלך האריות
רק סצנת הקרב המיתית עולה על המקור. מלך האריותצילום: יח"צ

לפעמים התלמיד מתעלה על המורה שלו ולפעמים הרימייק מתעלה על המקור, ולפעמים לא. את גל גרסאות הלייב אקשן לסרטים מצוירים ששטף את הוליווד בתקופה האחרונה אין סיכוי שהחמצתם. אלאדין, פיקאצ'ו, היפיפייה הנרדמת ועוד רבים וטובים מסרטי אגדות ילדותנו הוצעדו בזה אחר זה כל הדרך מהנוסטלגיה אל המסך הגדול. היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שיגיע תורם של סימבה וחבריו. והנה, היום הגיע.

הניסיון חביב. הביצוע, אפעס, קצת פחות. אין כאן כישלון או פגם שאפשר להצביע עליו, להפך. ניכר שהושקעו כסף ומאמצים רבים בהכנת הסרט, גויסו טכנולוגיות מתקדמות, צילומי נוף ובעלי חיים מרהיבים, ומדובבים מפורסמים כמו סת' רוגן וביונסה (שאפילו הכניסה שיר חדש לפסקול המיתולוגי). אין ספק שהיה זה ניסיון הרואי, אך דומה כי מראש הוא נידון לכישלון, גם אם כישלון מפואר. יש דמויות, יש עלילה, אבל הקסם נשאר על רצפת חדר העריכה. הקסם שנמצא בצבע, הקסם שנמצא בדמיון.

דמיינו לכם אדם שהצבע עזב את לחייו. האדם אומנם אותו אדם, אך הוא חסר את אותה שמחת חיים, את אותו קסם. יוצרי הרימייק למלך האריות הכינו בשבילנו עולם מציאותי, ובמציאות, אבוי, הכול פחות צבעוני. סקאר הוא אריה, ולאריות אין רעמה שחורה. פומבה הוא חזיר בר, ומסתבר שבמציאות הם לא אדומים, שמנים וחמודים. בעלי חיים לא רוקדים במעגלים תוך שהם מטפסים זה על גבו של זה, בריכות גופרית לא מבעבעות בירוק זרחני וחיות פרא לא מתנדנדות להן על שרכים בינות למפלים. הכול כל כך מציאותי, הכול כל כך חסר קסם.

לא תמצאו כאן את זיכרונות הילדות שלכם, לא תמצאו כאן את הזיק המטורף בעיניים שאפיין את יוצרי הסרט אי אז לפני עשרים וחמש שנה. כי זה אחרת, זה שונה, זה מציאותי. זה לייב אקשן.

אז מה כן תמצאו כאן? דבר ראשון, השירים. סר אלטון ג'ון הלחין פה את אחד הפסקולים המוכרים והמוצלחים ביותר בהיסטוריה, ואת זה אי אפשר לקחת לו. את זה, וגם לא את האוסקר שבו זכה על הפסקול המדובר. גם אם אתם לא חובבי דיסני, גם אם אתם לא חובבי מוזיקה, יש שירים שהם פשוט יצירות מופת על-זמניות, ובפסקול של מלך האריות – כולם כאלה. פשוט לשבת על הכיסא ולהתענג.

דבר שני, סתימת חורים. כדי להצדיק את הוצאתו המחודשת של הסרט, חצי יובל בדיוק לאחר שנוצר, דיסני האריכו אותו ביותר משליש מאורכו (חצי שעה לסרט של 88 דקות). הדבר מוביל לכך שיש קטעים משעממים ומרוחים, בעיקר במחצית הראשונה של הסרט שזהה כמעט אחד לאחד למקור רק איטית יותר, אך מספק גם לא מעט מונולוגים ורגעים שנועדו למלא חורים בעלילה שהתסריט המקורי פשוט חלף לידם מבלי להתייחס.

וכמובן, הסיום. סצנת הקרב המיתית שבין סקאר לסימבה היא לא רק היחידה שמשתווה למקור, היא אפילו מתעלה עליו. הבעות פנים מדויקות, מונולוג מהודק וכמובן ברק, אש, צבועים וכל השאר. בראבו.

דיסני ידעו מה הם עושים. הם ידעו שאי אפשר לשחזר את הקסם של הסרט המצליח ביותר שלהם בכל הזמנים (קרוב למיליארד דולר), אבל הם גם ידעו שהם חייבים לנסות. שהמועדון האקסקלוסיבי של הרימייקים שלהם לא יהיה שלם בלי היהלום שבכתר - מלך האריות. אז נכון שהם הפסידו, אבל הם הפסידו בכבוד.

זוהי אומנם לא יצירה שתיכנס לפנתיאון של דיסני, שכן היא רק העתק חיוור של קודמתה. אבל כשהמקור הוא כה מוצלח, גם העתק חיוור מצליח לעמוד בזכות עצמו. אנשים שגדלו על הסרט המקורי עתידים להתאכזב, אבל אם יש לכם בן או אחיין ש"אקונה מטטה" מבחינתו זה סתם שם פוטנציאלי לשיר של סטטיק ובן-אל, זוהי בהחלט הזדמנות טובה להשלים את החסך.