"אצלנו בבית אין דתי וחילוני. יש אמונה ויש יהודים פשוטים". בתיה והד שמואלי
"אצלנו בבית אין דתי וחילוני. יש אמונה ויש יהודים פשוטים". בתיה והד שמואליצילום: גילי גהוזי – בשמחה

לא הרבה אנשים זכו שהרב אביחי רונצקי ז"ל יעשה להם ספונג'ה בבית לפני שבת. בתיה והד שמואלי, תושבי כפר האומנים עין הוד שבכרמל ומארחי שביליסטים (מטיילי שביל ישראל) ותיקים, הופתעו לגלות שנקלעו בדיוק לסיטואציה הזאת. "הוא ואשתו רונית הגיעו אלינו לשבת כשטיילו בשביל ישראל, ואז לא ידענו מי הוא", נזכרת בתיה. "זה היה מיד לאחר שהוא השתחרר מהצבא. יום אחרי הבקו"ם הוא יצא עם אשתו לטיול בשביל ישראל. הם הגיעו רגע לפני שבת ואנחנו היינו במרוץ כדי להספיק הכול. הד בדיוק סיים לבנות מרפסת מעץ והרב רונצקי נורא רצה לעזור. הוא כל הזמן שאל במה הוא יכול לתת יד. בשלב מסוים הד אמר לו: 'אתה יודע מה? קח מגב ותתחיל לגרוף את המים מרצפת העץ', וכך היה. עד היום אני מרגישה חוסר נוחות מסוים כשאני נזכרת ברב עומד וגורף את המים", אומרת בתיה בחיוך.

הזוג רונצקי התארח אצלם בשבת, מה שהפך לחברות הדוקה לטווח ארוך: "ליל שבת איתם היה קסום. היו שיחות מלב אל לב והיה מאוד אותנטי ואמיתי, ועדיין לא ידענו מי האיש. כבר במהלך השבת התחילו להגיע אלינו אנשים ולנזוף בנו: 'למה לא אמרתם שהרב רונצקי שובת אצלכם?'. הם ראו שאין לנו מושג מי הוא והסבירו לנו במי מדובר. התחלתי לפנות אליו בתואר הרב וביקשתי שיברך אותנו, ואני זוכרת שהוא היה נבוך. שמרנו איתם מאז על קשר חם וקרוב. יהי זכרו ברוך".

אירוח מטיילי השביל מזמן לשניים מפגשים מרתקים נוספים, כמו למשל ההיכרות עם בחור אמריקני בשם ג'וש: "הוא סיפר שבשלב מסוים נמאס לו מהחיים המערביים והוא החליט לצאת למסע בארצות הברית. הוא קנה רכב, עזב הכול, נהיה שמאלני רדיקלי ופעיל איכות סביבה ומאוד התחבר לאינדיאנים ולסיפור שלהם. בשלב מסוים הוא הוזמן להשתתף במפגש של כל הצ'יפים האינדיאני,ם, שהנושא שלו היה האדמות שנלקחו מהם ואיך ניתן להשיב אותן. בתוך המפגש הזה, שנמשך שלושה ימים, התקיים פורום גדול ובתוכו הצ'יף הגדול קרא לג'וש ושאל אותו: 'ג'וש, שמעתי שאתה יהודי. תגיד, אתם היהודים קיבלתם את האדמה שלכם בחזרה אחרי אלפיים שנה. איך עשיתם את זה?'. ג'וש המופתע אמר לו: 'אני באמת לא יודע. אני אבדוק את זה ואחזור אליך'. ג'וש הגיע לישראל כדי לתת תשובה לצ'יף האינדיאני, אבל בסופו של דבר חזר בתשובה בעצמו ונשאר פה. כיום הוא אדם שומר מצוות וגר בירושלים".

שביל ישראל עובר היכן שממוקם הסטודיו לפיסול של הד. "כשחזרתי מהטיול שלי, הייתה לי סימפתיה גדולה לאנשים עם תיק על הגב והתחלתי לעזור קצת למטיילים שעברו פה", מספר הד על הולדת היוזמה. "אז לא היו כמעט מלאכי שביל, כי שביל ישראל היה ממש בתחילת דרכו".

בתחילה הם אירחו את המטיילים בבית, אבל בשלב מסוים זה כבר לא התאים והם חיפשו פתרון אחר. "בנינו מאהל גדול וזכינו להיות כתובת ועזרה לאלפי מטיילים שעברו פה בעשרים השנים האחרונות". המתחם יפהפה. הוא בנוי בתוך הטבע ממש, ובכל מיני פינות חמד בנויות מרפסות עץ ומעליהן תלויים ערסלים צבעוניים לרווחת המטיילים. במרכז מתחם גדול עם ספסלים ושולחנות הצופה אל הנוף של הר הכרמל והים התיכון.

האירוח של שביליסטים הוא אינטנסיבי מאוד לעיתים. מה נותן לכם כוח להמשיך בזה כבר שנים רבות?

"אחד הדברים שהבנו מתוך המפגש עם השביליסטים הוא שבמפגשים הללו נוצרות שיחות מלב אל לב, וזה בעינינו מה שכל כך חסר בעם ישראל", אומרת בתיה. "בשגרה הכול מאוד מקוטב ומפולג, אבל כשמגיעים מטיילים עם תרמיל על הגב, רחוק מהבית ומהיומיום, הם פתוחים יותר ונוצר מפגש אמיתי".

החזון שלהם הוא ליצור מקום שמאפשר מפגש בתוך עם ישראל. "אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו את המכנה המשותף ובשביל זה צריך אנשים עם אומץ, שמוכנים להיפגש מעבר למחיצות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להסתגר כל אחד בפינה שלו, פשוט כי זה לא רצונו של ה'". בחייהם הזוגיים הם בעצמם מהווים דוגמה חיה לכך, ולכן החליטו לשלב את הידע שלהם - בתיה כמנחת קבוצות מנוסה והד כאומן ויזם - ולפתוח את המתחם הקסום לפעילויות נוספות לקבוצות שונות שפונות אליהם, בנוסף לאירוח ולעזרה למטיילי שביל ישראל. במתחם שמוקם ממש בימים אלה יהיו סדנאות אומנות, זהות והעצמה, אהבת ישראל ומסעם של יהודי אתיופיה עם התייחסות רוחנית לערבות ההדדית בתוך העולם החומרי שכולנו עטופים בו. "כבר עכשיו יש לנו מיזם לקבוצות, 'שבת בשביל', המשלב סדנאות שונות לפני כניסת השבת ועוד חוויות מגוונות".

סטירה מאבא

הריאיון עם הזוג שמואלי מתקיים במתחם החדש שהם מקימים למטיילי שביל ישראל ולסדנאות אומנות והעצמה. המתחם, יחד עם הסטודיו של הד לפיסול סביבתי, נמצא למרגלות כפר האומנים עין הוד שבחוף הכרמל, בינות לעצי זית ואבני בראשית.

בתיה שמואלי עלתה לארץ מאתיופיה בגיל 11. לאחר שנה במרכז קליטה היא נשלחה ללמוד בפנימייה בבית הספר החקלאי כדורי שליד היישוב כפר תבור. "אני זוכרת המון בלבול מהרגע שהגענו לארץ", היא מתארת את חבלי הקליטה, "נחשפתי לתרבות מערבית דומיננטית והעולם היה שייך להם. פתאום כל התרבות של יהודי אתיופיה הצטיירה בעיניי כמשהו מיושן ולא רלוונטי". באופן די חריג ליוצאי העדה, בתיה נשלחה לפנימייה לא דתית. היא שולבה בכיתה רגילה והייתה האתיופית היחידה בין צברים מבטן ומלידה. "חטפתי הלם של ממש", היא מספרת. "בבת אחת אתה הופך להיות מוחלש. למדו איתי בכיתה ילדים שהיו מלאי ביטחון, ממש בלעו את העולם, ואני באתי ממקום של מסורת ביישנית ומופנמת והמון כבוד למי שמבוגר ממך. ישבתי שם בלי חברים שנה שלמה. זו הייתה שנה מטלטלת בשבילי".

כמו רבים מחבריה הצעירים לעדה, המציאות הישראלית לא הותירה לה הרבה ברירות מלבד להפנות עורף למה שהיה כדי להצליח לשרוד ולהשתלב בחברה החדשה. "בסוף השנה הזאת החלטתי שעליי ללמוד להיות כמו כולם ולטשטש כמה שיותר את הזהות היהודית והאתיופית שלי, כלומר ללמוד את החוצפה הישראלית ולשנות את הלבוש. זו הייתה החלטה מודעת לחלוטין. הייתי עומדת מול הראי ועובדת על המבטא, מעדנת את הצד"י והרי"ש החזקות של המבטא האתיופי. נרשמתי לכל החוגים האפשריים במטרה להשתלב ויהי מה".

הבחירה של בתיה השפיעה עמוקות על הקשר עם הוריה. "השיא היה בגיל ההתבגרות. הוריי איבדו את הקשר איתנו. אני התביישתי בהם, עד כדי כך שסירבתי אפילו להביא אותם לאסיפות הורים". בכאב לא מוסתר היא מתארת כיצד ההיררכיה הקהילתית והמשפחתית, שבאתיופיה הייתה ברורה מאוד, התהפכה בהגיעם למדינת ישראל: "הוריי הרגישו שהם מאבדים שליטה על החיים ועל הילדים. לא שמענו בקולם, והם עצמם לא דיברו את השפה והיו תלויים בנו כמעט בכל דבר שרצו לעשות. הם הרגישו חוסר אונים מולנו, לאחר שהפכנו להיות דעתנים ומוחצנים יותר". היא נזכרת בשולחן שבת אחד, כשבאה לביקור בבית הוריה: "כל המשפחה ישבה יחד לשולחן ואמא, כרגיל, הכינה את כל התבשילים האתיופיים המסורתיים. כשהגישו לי את הצלחת, דחפתי את האוכל ואמרתי: עוד פעם זה מה שיש לאכול? אתם לא יודעים שיש אוכל אחר?!". זו הייתה הפעם הראשונה שאביה הרים עליה יד וסטר לה בחוזקה.

כיום, כשהיא נשואה ואם לילדים, מנחת קבוצות מנוסה ועובדת בגיוס כספים למוסד החינוכי ימין אורד, המבט שלה על כור מחצבתה שונה לחלוטין ופנימי הרבה יותר. "אבי ע"ה ואמי שתחיה הם אנשים מדהימים. אבי הגיע לארץ ישראל כשהיה כבר בן 80. הוא ניגש לעיריית ראשון לציון ואמר להם שהוא רוצה לעבוד. הפקיד הסתכל עליו בתימהון ואמר: 'אדוני! אתה בגיל פנסיה. שב בבית ותקבל קצבה מהמדינה'. אבל אבא התעקש: 'מה פתאום לשבת בבית? יש לי כוח ואני רוצה לעבוד!'. הוא עבד שבע שנים בגינון והיה שמח ומאושר שהוא זוכה לעבוד את האדמה של ירושלים (בפי יהודי אתיופיה כל ארץ ישראל נקראת ירושלים - ה"צ)". גם אמה של בתיה, שהייתה צעירה מבעלה ב-38 שנים, עבדה בשתי עבודות. "הם היו חרוצים מאוד ולא הסכימו שנתבכיין על שום דבר שקשור למדינת ישראל. כיום אני מאוד גאה בשייכותי לקהילת ביתא ישראל האתיופית, שאחזה באמונה ובשורשים נגד כל הסיכויים".

הד שמואלי גדל בכפר האומנים עין הוד, המקום שבו הוא ובתיה מתגוררים גם כיום. הכפר הוקם בשנות ה-50, וכאשר דור המייסדים התבגר התחילו להביא למקום דור צעיר של אומנים. כך הגיע הד עם הוריו לעין הוד ב-1975, כשהיה בן שלוש. הכפר עין הוד נוסד ברוח של פלורליזם וליברליזם חילוני מובהק.

אביו של הד, הפסל הסביבתי יצחק שמואלי, שיצירותיו מפארות קרוב למאה כיכרות ומקומות ציבוריים נוספים בישראל, נפטר בגיל 53, כשהד היה בן 21. "לאחר פטירתו, כל המשפחה התגבשה סביב המשכת העסק האומנותי שלו. כולנו עוסקים באומנות - אמי, אחי, אחותי ואני". כיום הד הוא פסל סביבתי בעצמו, והוא ממשיך את דרכו של אביו. אחרי הצבא הוא נכנס ברצינות לתחום הפיסול ועשה פרויקטים גדולים בארץ ובעולם, אך בשלב מסוים הרגיש שהוא צריך להתרחק מהכול ונסע לשנתיים לאפריקה. "בעין הוד גדלתי כמעט בלי מגע עם המסורת היהודית, מלבד כמה דברים בסיסיים", הוא מספר, "ודווקא באפריקה נפתחתי לעולם רוחני ודתי – אבל דרך העולם המוסלמי. חייתי עם מוסלמים אדוקים ונחשפתי דרכם לעולם דתי ואמוני שלא הכרתי לפני כן".

לאחר הרפתקאות רבות, ביניהן גם מלריה קשה שבה חלה והיטלטל בין חיים למוות, הד חזר לארץ. הוא נקרא למילואים בשייטת 13, שם שירת בסדיר, ופגש בבתיה שהייתה אז חיילת בבסיס. באותו זמן פער הגילים ביניהם, שעומד על שבע שנים, עשה את שלו והקשר נשמר על אש קטנה מאוד, כאשר בתיה טסה לארצות הברית אחרי הצבא.

"השליחות שלנו - בעין הוד"

בזמן שבתיה עבדה במסעדה כשרה בלוס אנג'לס והד היה בארץ, שניהם התחילו לשמור שבת, כל אחד במקומו. דווקא כשהייתה רחוקה כל כך מהבית בישראל, התחילה בתיה לחוש געגועים וחום למה שהשאירה מאחור.

רחוק מהבית, קרוב אל הלב?

"בדיוק. מרדתי בכל הסממנים המכבידים, כביכול, של מסורת וקהילה, ואז ה' שלח אותי לארצות הברית ודווקא שם התחלתי להתעורר בתשובה", היא מתארת. "התחלתי לשאול שאלות מהותיות והתשובות הגיעו". זה התחיל בסעודות שבת משותפות עם חבר'ה ישראלים, שולחן שבת שהזכיר את הבית והצית געגוע גדול ואחריו הגיעה שמירת שבת כהלכתה. "בכיתי שם הרבה על איך שהתנהגתי כלפי הוריי, וידעתי שאני יכולה לבכות כמה שאני רוצה, מול אבא זה כבר היה מאוחר מדי".

אביה של בתיה נפטר לפני שזכה לראות את בתו שבה אל היהדות ואל השורשים המפוארים באהבה ובהערצה. "כשהייתי בלוס אנג'לס חשבתי הרבה על דור ההורים שלנו, שעשה מאמצים עצומים כדי להביא את הילדים הביתה, לירושלים, ואנחנו פשוט בעטנו בהם. אבל מתוך הכאב גם התבהרה לי השליחות והאחריות שמוטלת על כתפיי, על כתפינו: לבנות חיים בעלי משמעות בישראל. עלינו להמשיך את שרשרת הדורות והמסורת המפוארת שלנו ולחבר את זה לעם ישראל כולו".

איך הקשר שלך עם המשפחה כיום?

"אמא היא המודל שלי", היא מצהירה. "היא לוחמת, אדם עוצמתי ואמא נדירה. היא עובדת עד עכשיו, תומכת בילדים ובנכדים. פעם התביישתי. היום אני נושאת אליה עיניים".

כשבתיה חזרה לארץ, הקשר עם הד התחדש ודי מהר הם החליטו להתחתן ולהקים בית יהודי שומר מצוות. מלבד המוצא העדתי השונה שלהם, הד ובתיה שונים גם בהחצנת הדתיות שלהם - בתיה מכסה את שערה במטפחת ומתהדרת במראה דתי למהדרין, ואילו בעלה נטול סממני לבוש דתיים, למרות שאורח החיים שלהם זהה. דומה שאי אפשר להכניס אותם לשום מסגרת והגדרה, מה שמאפשר להם ליצור קשר עם הרבה מאוד אנשים.

מדוע החלטתם להישאר בעין הוד? הרי אפילו בית כנסת אין ביישוב.

"אמי ואחותי נמצאות פה וכאן גדלתי", אומר הד, ובתיה מוסיפה: "זה באמת לא פשוט. כשנולדו הילדים הייתה התלבטות האם זה נכון בשבילנו לגור כאן. לבסוף החלטנו שהשליחות שלנו היא פה, בעין הוד, ונשארנו".

לבני הזוג שלושה ילדים: שניאור אהרון בן 15, נוח דניאל בן 12 ונעמי רבקה הקטנה, בת 5.

כשאני תמהה על השם החב"די שהעניקו לבנם בכורם, הם אומרים: "אנחנו מאוד קשורים בלב לחסידות חב"ד ולרבי מלובביץ', לחזון שלו ולעשייה שלו. כשאנחנו רוצים לדחוף פרויקט כלשהו קדימה אנחנו מקבלים כוחות והשראה מהרבי. הוא דמות שנוכחת בבית שלנו". שני הבנים מבררים כעת את דרכם בעולם היהדות. "הם רוצים לבחור את דרכם בעצמם ואנחנו עוברים בירור ביחד איתם", הם מחייכים, אבל מודים שזה ניסיון לא קל בשבילם. "אצלנו בבית אין דתי וחילוני", מסביר הד, "יש אמונה ויש יהודים פשוטים. מבחינתנו, זרענו את הזרעים של האמונה היהודית התמימה ושליחות של אור, טוב ונתינה. בכל מקום שיהודי נמצא - הוא שליח שקשור לבורא עולם".

החברה לא נשארת אדישה לתהליך שילדי המשפחה עוברים, וזה מוסיף קושי בהתמודדות. "אני תמיד זוכרת שזה לא רק הילד שלי, הוא גם של ה' ויש לו תפקיד. נתנו לו מטען מסוים שאנחנו יודעים שהוא נכון. אנחנו נדרשים גם לתת בילד אמון. אפשר בקלות ליפול לאשמה ולהלקאה עצמית, אבל גם זה מתחבולות היצר הרע".

נעמי רבקה בת החמש היא ילדה מאומצת. בתיה והד אימצו אותה כשהייתה בת חצי שנה. "היא הביאה המון אור הביתה, הוסיפה עניין ואקשן והיא זו שמשאירה אותנו צעירים", הם מחייכים.

איך אתם מצליחים לקיים כאן אורח חיים דתי?

הד: "קודם כול, אנחנו מאוד קשורים ומחוברים לניר עציון הסמוכה, שם אני מתפלל בדרך כלל ושם ילדינו התחנכו. חוץ מזה, אנחנו בהחלט מרגישים שליחים פה. כבר יותר מעשר שנים, פעם בחודש, בשבת מברכין, אנחנו מארגנים יחד עם עוד כמה משפחות של חוזרים בתשובה מעין הוד מניין בבית של אחת המשפחות, וביום כיפור במועדון הנוער. אלה תפילות מרגשות ויש בהן משהו מאוד אותנטי. כרגע יש התנגדות של חלק מהתושבים בכפר למבנה קבוע של בית כנסת, בלי סיבה הגיונית, אבל מבחינתנו יש בית כנסת ביישוב, הוא פשוט נודד".

לבית הכנסת הנודד הזה יש כבר לא פחות משלושה ספרי תורה. כיאה לכפר אומנים, שניים מהספרים מיוחדים מאוד ויש מאחוריהם סיפורים מרגשים. "לאחת המשפחות בעין הוד, משפחת עדה, יש ספר בן 150 שנה שקיבלו בירושה מהסבא רבא שהיה הרב הראשי בטוניס, ספר מיוחד מאוד. בנוסף לכך, לפני כמה שנים אני ובתיה החלטנו שאנחנו רוצים לכתוב ספר לעילוי נשמת שני האבות שלנו". במשך כשנה הם גייסו תרומות ממשפחה וחברים, השתמשו בחסכונות וכתבו ספר תורה עם סופר סת"ם. באין בית כנסת קבוע ביישוב, בתיה והד החליטו להכניס את הספר לביתם הפרטי. "עשינו את סיום כתיבת הספר בבית הוריי, ביום השנה ה-21 לפטירתו של אבי ע"ה", נזכר הד. "הזמנו חברים ומשפחה, הבאנו להקה ועשינו תהלוכה מהבית של אמי לביתנו, עם מוזיקה והופעות. התחילו להגיע נחילים של אנשים, ובהערכה גסה השתתפו באירוע כאלף איש. זה היה אירוע מכונן ומרגש והיו המון פרגונים גם מהצד המאוד לא דתי פה בעין הוד".

אין הרבה זוגות כמוכם. אתם מרגישים מיוחדים?

"מבחינתי, החיבור בינינו הוא הכי פשוט", אומר הד. "הרבה פעמים פנו אלינו מכלי תקשורת שונים, כי רצו להציג את הסיפור שלנו מהזווית העדתית ואני אף פעם לא הסכמתי. זה פשוט לא אישיו. אולי באופן חיצוני נראה שאנחנו שונים ובאים מעולמות רחוקים כביכול, אבל ה' מזווג זיווגים וזה עניין של נשמות: שם אין שום פער ואין על מה לגשר. החיבור בינינו הוא קודם כול רוחני עמוק, ולכן מה שאולי נראה לאחרים כפער תרבותי לא תופס אצלנו מקום".