התיישב לו מבקר טלוויזיה אחד מול המסך והתחיל לעבוד, כלומר לצפות בתוכנית טלוויזיה. היו אלה ימים רחוקים, שנות הזוהר של תוכניות האירוח וקומדיות המצבים, אבל באותה שעה ריצדה מול עיני המבקר תוכנית בידור מסוג שונה. על רקע קריינות דרמטית של מגיש עם קול בס, רצו על המסך בזה אחר זה לא פחות משבעה סרטונים של אסונות ותאונות מפחידות מרחבי העולם. היו שם נשים מבוהלות ששקעו בתוך מים קפואים, קוסם שנלכד מתחת לבטון בעקבות קסם כושל, גבר מסומם שקפץ מראש מגדל, וגם ילד שנפל לזרועותיהן של גורילות בגן החיות. חלק מהאירועים נגמרו בשלום, אחרים בפגיעות גוף, ואילו הקוסם האומלל חולץ מהבטון ללא רוח חיים. הרייטינג היה אחלה.
תחושת בחילה תקפה את המבקר אנין הטעם. "התוכנית 'פוקוס' היא נקודת שפל בקריירה המפוארת של רפי גינת", כתב בזעזוע, "זו נקודת שפל בתרבות הצריכה הטלוויזיונית של הצופה הישראלי... השאלה היחידה היא – עד לאן נגיע?!", בדיוק כך, עם סימן שאלה ואחריו סימן קריאה, כיאה לכותב הצעיר וחסר הניסיון שהיה. גם מבקרים אחרים תקפו את התוכנית וראו בה נורת אזהרה שמהבהבת מעל שידורי הערוץ המסחרי. אבל אפילו הם לא ידעו שכעבור שני עשורים וקצת, בחודש תמוז תשע"ט, זיהום האוויר התקשורתי יהיה חמור אף מהחששות המוקדמות.
סרטונים מזעזעים כיום הם הקליקבייט של כולנו, לא רק מרחבי העולם אלא גם ובעיקר מהארץ, ולא רק תאונות ואסונות אלא גם סרטוני אלימות קשה. צירוף המילים "סרטון מזעזע" בגוגל יוליד אלפי תוצאות, וגם השילוב עם המילה "צפו" יספק די והותר חומרים כדי לחרב את הנשמה. מפגיעה בחיות ועד פגיעה בפעוטות, מהשלכת כיסאות פלסטיק ועד מעשי רצח אכזריים – המראות הקשים ולעיתים המפורטים ממלאים את הערוצים, האתרים והרשתות החברתיות, ולאדם הממוצע אין שום דרך להימנע מהחשיפה. פוקוס, פוקוס בכל מקום.
מדי פעם יישמע קולו של צדיק שמתריע מפני צפייה בסרטון כזה או אחר. זהו מאבק סיזיפי, חסר סיכוי כמו כמעט כל מאבק שמרני בשנים האחרונות. האופציה של עצירת הסחף הולכת ונמוגה: התחרות בין ערוצי התקשורת גדלה, האחריות החברתית של מנהליהם לא קיימת, הרגולציה קורסת וסף הריגוש של הצרכן רק עולה. אנחנו רואים את זה כל הזמן ובכל מקום. זוכרים שפעם לעגנו לטלוויזיה ההולנדית המטורללת, שבה אנשים צעדו אל החופה בשביל הרייטינג? זוכרים את התקופה הרחוקה ההיא, שבה עיתונאים בכירים ובן של ראש ממשלה לא קיללו זה את זה בפומבי כמו מלחים שיכורים?
ועדיין, הייצוג המזוקק ביותר של סדום ועמורה המודרניות, קרי התקשורת לסוגיה, הוא שידור סרטוני הזוועה. את זה, בניגוד לריאליטי או לקרבות טוויטר, אי אפשר לעטוף במילים יפות כמו ניסוי חברתי או חופש ביטוי. בסרטונים האלה אין דבר וחצי דבר מלבד פנייה ליצרים אפלים באמצעים אפלים, בדיוק כמו תוכנית הטלוויזיה ההיא מלפני עשרים ומשהו שנה.
ומה באשר לאותו מבקר צעיר ומזועזע? הוא גדל בינתיים, התפתח והתקדם בחיים בקצב מסחרר, עד שהפך בהדרגה למבקר מבוגר ומיואש. כיום הוא ממעט בסימני שאלה ובסימני קריאה, עדיין נרתע מסרטוני אסונות אבל כבר לא מזדעזע ולא מאמין במאמצים למנוע בכוח את פשיטת הרגל הקולקטיבית. נכון לעכשיו הוא בעיקר מתפלל שמתישהו המצב יימאס על כולם, שנגיע סוף סוף לתחתית החבית והמצב יהיה רע כל כך עד שהאופציה הטבעית היחידה תהיה ריאקציה מבורכת אל עידן הגבולות האדומים. להתפלל עדיין מותר, לא?!