ידידיה מאיר
ידידיה מאירצילום: יוחנן כץ

1.

יום שישי, כמה דקות לפני השעה 12:00, בית מרקחת ירושלמי. הגעתי לכאן רק ליתר ביטחון. בבוקר התעוררתי עם כאב בגרון, מסוג הכאבים המטרידים האלה בכל פעם שבולעים. זה לא ממש כאב, אבל התחיל להתפתח משהו וחששתי שהמצב יחמיר בשבת, ולכן כדאי להצטייד בסטרפסילס, אותן סוכריות מתוקות בטעמים שונים שלטענת היצרן ("לכסניות" הוא קורא להן) מקלות על כאבי גרון. לא יודע כמה זה עוזר, אבל להזיק זה בטח לא יזיק. וחוץ מזה, הן טעימות. אם לא תרופה, לפחות ממתק שבת.

נכנסתי לבית המרקחת הקטן. הוא היה מלא מפה לפה. לקחתי מספר מהמכונה וחיכיתי בסבלנות לתורי. אחריי נכנס איש עם מרשם ביד. הוא התכוון להתיישב ולחכות לתורו, אבל אז הרוקחת הסתכלה עליו מבעד לתור הארוך ואמרה: "זהו, אדוני, אנחנו סגורים". רגע, אבל אני כבר בפנים, התחנן האיש, הדלת עוד הייתה פתוחה כשנכנסתי. "מצטערת", ענתה הרוקחת, "הדלת לא קובעת. אנחנו נותנים תרופות רק למי שיש לו פתק עם מספר מהמכונה". עמדתי להגיד לאיש שירוץ מהר לקחת מספר מהמכונה, אבל אז גיליתי שהמכונה כבר הכניסה שבת.

הוא ניסה לומר עוד איזה טיעון להגנתו, אבל הרוקחת לא הייתה נכונה לפשרות. ליבי יצא אליו. האמת שאפשר וראוי לרחם על הרוקחת שרוצה כבר לחזור הביתה ותמיד יש את האנשים האלה שבאים בסגירה, ואחרי האחרון מגיע עוד אחד אחרון, אבל מה לעשות, אני עם האזרח הקטן שצריך תרופה לשבת. אפשר היה לנהוג קצת יותר ברחמים כלפי לקוח שכבר נמצא בתוך בית המרקחת. הדלת כן קובעת.

פתאום עלה לי רעיון. "הנה", אמרתי לאיש המיואש שכבר עמד לצאת, "קח את הפתק שלי. עכשיו יש לך מספר. רפואה שלמה". בהתחלה הוא סירב בתוקף. אני לא רוצה שתוותר על התרופות שלך, הוא אמר. הסברתי לו שלפי כל ההערכות לא נשקפת סכנה לחיי, ברוך השם, וכנראה התרופות שלו דחופות יותר - עובדה שיש לו מרשם ביד. בסוף, הוא התרצה, לקח את המספר, ואני יצאתי מבית המרקחת עם כאב גרון קל אבל עם תחושה טובה של עשיית מעשה טוב. וגם עם קצת טעם מתוק של ניצחון על אנשי החוק והסדר.

2.

לא באתי לספר בטור הזה על מעשי החסד שלי. אני לא עד כדי כך רודף כבוד. אבל כן חשוב לי לספר על מה שגרם לי לעשות את החסד הקטן הזה. ליתר דיוק, על מה שגרם לי להיות קשוב למצוקה של אותו איש. עד לא מזמן כנראה שאפילו לא הייתי שם לב לתקרית הזאת, כי הייתי שקוע בטלפון שלי או סתם במחשבות. אבל לפני כמה ימים שמעתי את מה שאמר הרבי מקרלין. לא רבי אהרון הגדול מקרלין, אלא הרבי הנוכחי מקרלין-סטולין.

ידיד שלי, חסיד קרלין, שמגלה תמיד אכפתיות לכל מה ומי שסביבו ותמיד נכון לעזור במעשה או בדיבור או אפילו רק בחיוך, ציטט באוזניי את המשפט שאמר לו לפני שנים הרבי שלו ומלווה מאז את חייו. "הרבי מלובביץ' זצ"ל שלח כידוע שליחים לכל העולם", אמר הרבי, "בקרלין לא יוצאים לעשות מבצעים. אני לא אומר לכם ללכת לתחנה המרכזית או לקניון ולקרב שם יהודים, אני לא אומר לכם לעמוד בבתי חולים או בשדות תעופה, אבל... אם זימנה ההשגחה וכבר נקלעתם למקום כזה, אם אתם בתחנה המרכזית בדרך לאן שהוא, אם אתם בבית החולים כי האישה ילדה, אם אתם במטוס או בקופת חולים או בכל מקום ציבורי שלא יהיה, אתם בין כה שמה, ונתקלתם ביהודי שצריך עזרה כלשהי, חסד קטן או אפילו סתם איזו מילה טובה – למה לא לתת לו את זה?".

אני חושב שזה ממש משפט משנה תודעה. אפשר להיות שליחי חב"ד, וזה מדהים, אפשר להיות אנשי חסד, להתנדב בעזר מציון, ביד שרה, בזיכרון מנחם, באיחוד הצלה, בידידים ובעוד אינספור ארגונים. אשרי מי שעושה את זה, שיש לו כוחות גוף ונפש לזה. יש אלפים כאלה. אבל גם מי שלא, כמוני למשל, למה לא להיות טיפה יותר קשוב לסביבה? אם קצת פותחים את העיניים וטיפה את הלב, יש אינספור הזדמנויות לעשות מעשים טובים.

את האמירה הזאת של הרבי מקרלין שמעתי לפני כמה ימים, כאמור, ומה קרה מאז? לא מפסיקות ליפול עליי הזדמנויות, מקריות לגמרי, לעשות טובה קטנה למישהו אחר.

3.

כאב הגרון לא עבר. ביום ראשון על הבוקר, אחרי שסיימתי את סבב הסעות הילדים, אמרתי לעצמי שזאת הזדמנות טובה לקפוץ לבית המרקחת ולקנות את הלכסניות האלה. עכשיו מן הסתם בית המרקחת לא יהיה מלא.

צדקתי. בבית המרקחת היו רק הרוקחת, אני ועוד אישה בכיסא גלגלים, שעמדה מול הדלפק, כלומר ישבה, והזמינה פחות או יותר את כל התרופות לכל המיחושים האפשריים. היא גם דיברה בקול, כך שגם אם לא רצית שמעת את שמות התרופות והמחלות. לעמוד שם זה ממש היה סטאז' ברפואה. אין תרופה שהיא השאירה על המדף.

השופינג נגמר. האישה, צעירה יחסית, בת שישים נגיד, סובבה את כיסא הגלגלים לעבר הפתח, ואז ראיתי שהיא קטועת רגל. "סליחה, תוכלי לעזור לי לפתוח את הדלת?", היא אמרה לרוקחת. "זה בסדר, אין צורך", אמרתי וניגשתי לעבר הדלת, "הנה אני אפתח, בשמחה". תודעת קרלין.

היא גלגלה בכוחות עצמה את כיסא הגלגלים החוצה, אמרה תודה ואז הוסיפה: "אולי תוכל לעזור לי לרדת למדרכה פה?". בטח, בטח, בשמחה, אמרתי. "יופי, תודה. ותוכל לקחת אותי לתחנת האוטובוס?".

4.

טוב, זה כבר נהיה קצת פרויקט. אני יודע שזה נשמע פשוט, כולה לדחוף כיסא גלגלים כמה מטרים, אבל זה בדיוק העניין: אם זה היה כזה פשוט היא הייתה עושה את זה לבד. צריך לרדת מהמדרכה למעבר החצייה, ואז יש עלייה קטנה לאי התנועה, ואז שוב מדרכה, ואז ירידה קצת תלולה לתחנה, ואתה כל הזמן חושש שהכיסא יתהפך, ומכוניות חולפות.

אבל רגע, למה בעצם נכה בכיסא גלגלים צריכה להגיע לתחנת אוטובוס? מה היא תעשה משם? תעלה לאוטובוס? איך? אה, כנראה היא פשוט גרה בבניין שלפני התחנה. תחנת האוטובוס היא בשבילה רק נקודת ציון.

טוב, בוא נשאל אותה. סליחה, גברתי, אני רוכן לעבר הכיסא, את מהאזור? והיא עונה: "סליחה, קשה לי לדבר, יש לי דלקת בגרון". אוי, גם מזה היא סובלת? כואב הלב. אני מצטער לשמוע, אני אומר לה, לא התכוונתי להקשות עלייך.

ואז, אחרי שנייה, עוד לפני שהספקתי לומר פניסטיל ג'ל, האישה התחילה לצעוק בגרון כואב: "הנה הוא! הנה האוטובוס! תעצור אותו, תעצור אותו!". וואי וואי, לאיזה סיפור נכנסתי, איך אני משיג את האוטובוס עכשיו? הרי בתקופה שנסעתי בתחבורה ציבורית מעולם לא הייתי רודף אחרי אוטובוס שיצא מהתחנה. מראש התייאשתי. אוטובוסים מהירים יותר מבני אדם, זה דבר ידוע. אז עכשיו לרוץ אחריו עם כיסא גלגלים?

ונגיד שאני תופס אותו, נגיד שהוא עוצר, איך אני מעלה אותה לאוטובוס? בקושי להרים תינוק עם עגלה יש לי כוח לבד, אז כיסא גלגלים? ומאיפה בכלל עולים? אני מכיר טרנזיטים כאלה של נכים עם מעלון מיוחד, אבל זה אוטובוס אקורדיון של אגד. אז מה, אחרי שאצליח לעצור את האוטובוס אני גם אמור להיכנס פנימה ולהכריז שדרושים עוד שלושה גברים חזקים כדי לעזור לי להרים כיסא גלגלים עם אישה בת 60 ושקית מלאה בתרופות? ומה אעשה איתה בינתיים, בזמן שאני עולה לגייס מתנדבים? איך כיסא הגלגלים שלה לא יתדרדר בירידה? אין, נפל עליי פה חתיכת תיק. יכול להיות שזאת מתיחה? אולי מצלמים אותי עכשיו לתוכנית שבודקת תגובות של אנשים למצבי קיצון?

5.

טוב, אלה מביניכם שנוסעים בתחבורה הציבורית בוודאי צוחקים עליי עכשיו. ברגע שהאוטובוס נעצר הגברת כיוונה אותי לדלת האמצעית, ושם, ממש במשטח שמול הכניסה בכל אוטובוס, מסתתר כבש קטן שנפתח החוצה. דחפתי אותה על הכבש פנימה לתוך האוטובוס וצעקתי לנהג שייתן לי לרדת, תוך כדי שאני עונה אמן לכל הברכות שמברכת אותי הגברת מעומק הלב.

האמת? לפני שירדתי רציתי להודיע לכל הנוסעים שאני לא צדיק. שלא יטעו בי. הם בטח חושבים שאני חלק מאיזה ארגון של אנשים טובים שלוקחים כל בוקר נכים לתחנות אוטובוס. אני מה-זה לא כזה. זאת ממש גניבת דעת לתת להם לטעות בי ככה. טוב, אבל כמה אפשר עוד לעכב את האוטובוס. שיחשבו שאני צדיק, בעיה שלהם.

6.

חזרתי לבית המרקחת. פעם שלישית שאני כאן. כבר בן בית. שלום, מה נשמע? אפשר לקבל בבקשה חפיסת סטרפסילס?

"כן בבקשה, אדוני. באיזה טעם?" שאלה הרוקחת.

בטעם שיעביר לי את הדקירות בגרון כשאני בולע, אמרתי. אבל היא פרשה לפניי את כל התפריט: "סטרפסילס דבש ולימון? סטרפסילס אורנג'? סטרפסילס ג'ינג'ר? סטרפסילס תות ללא סוכר? סטרפסילס מנטול ואקליפטוס?".

אה... תני לי בבקשה אקליפטוס. אני אוהב את העץ הזה. מזכיר לי טיולים שנתיים לירקון.

"אין בעיה. כרטיס מאוחדת בבקשה".

כרטיס מאוחדת? מאיפה יהיה לי? אני בכלל לא במאוחדת. אני במכבי. ולמה כרטיס? זה הרי בלי מרשם רופא.

"אתה צודק, אבל מצטערת, לפי הכללים אני לא יכולה למכור את התרופה הזאת למי שאינו חבר מאוחדת".

אוי, מה עכשיו? ללכת בפעם הרביעית לבית מרקחת?

היא כנראה ראתה את מבטי המתוסכל ואמרה "טוב, בסדר, לפנים משורת הדין, אני נותנת לך הפעם".

בטח הייתה לה סבתא מחסידות קרלין.

לתגובות: [email protected]

מכירים את הביטוי "הם רצים ואנחנו רצים" שאומרים בסיום מסכת? החבר'ה האלה גם רצו על ההליכון וגם לחיי העולם הבא. בחדר הכושר 'פאוור ג'ים' בירושלים יש תפילות במניין ושיעור דף יומי. השבוע, בין אימון לאימון, חגגו שם יחד סיום מסכת. תמשיכו לרוץ.
מכירים את הביטוי "הם רצים ואנחנו רצים" שאומרים בסיום מסכת? החבר'ה האלה גם רצו על ההליכון וגם לחיי העולם הבא. בחדר הכושר 'פאוור ג'ים' בירושלים יש תפילות במניין ושיעור דף יומי. השבוע, בין אימון לאימון, חגגו שם יחד סיום מסכת. תמשיכו לרוץ.צילום סלולרי: נתי ג'ון