נתניהו בעוכריו של נתניהו - הערות

קשים חייו של מצביע מרצ, קשה קמפיין הבחירות של נתניהו, קשה לתקשורת לדווח אמת וקשה לשיר כמו זוהר. הערות טרם שבוע טוב.

שמעון כהן , כ"ד בתמוז תשע"ט

שבוע טוב
שבוע טוב
צילום: ISTOCK

תפנוקי הימין והבעיה של נתניהו

הבחירות מתקרבות ומי שנמצא בעוכריו של ראש הממשלה נתניהו הוא השילוב בין נתניהו עצמו לבין הזיכרון הקצר של הישראלי הממוצע.

יש לא מעט ביקורת על התנהלותו של נתניהו וראוי לה להיאמר. קשה לשכוח את נאום בר אילן, קשה לשכוח את המפגשים הידידותיים עם הצורר יאסר ערפאת, קשה לשכוח הקפאות בניה, הסדרים מפנקים עם הירדנים ועוד כמה וכמה מעשים, ובכל זאת, שנות שלטונו של נתניהו השכיחו מרבים מאיתנו לא מעט אירועים שהיו אז, בתקופות אוסלו, חלק בלתי נפרד ואכזרי משגרת יומינו.

אנשים שכחו את הימים שבהם סיכוי של כחמישים אחוזים היה לכך ששגרת היום תיקטע בפיגוע המוני באוטובוס או ברחובה הסואן של אחת הערים בישראל. אנשים שכחו איך נראות הפגנות מול משרד ראש הממשלה רגע לפני שהוא נוסע לעוד מפגש עם המנהיג הרש"פי, מפגש שכולו דיון על היקף הנסיגות והוויתורים הישראליים. אנשים שכחו את הזיית הסיורים המשותפים, כאשר חיילי צה"ל נאלצו לשבת עם מחבלים חמושים בכלי רכב משותפים, כשבכל רגע יכול המחבל שממול לדרוך ולירות, רק כי כך נכתב בהסכמים ההם.

אנשים שכחו ימים בהם מיישובי יהודה ושומרון יצאו כלי רכב רק בשיירה ואם אפשר רצוי שיהיה גם ג'יפ צבאי בסביבה. אנשים שכחו את הימים שבהם לא מעט מהנוסעים ביהודה ושומרון התחמשו בקסדה כחלק בלתי נפרד מהציוד ההכרחי. אנשים שוכחים את התושבים שרכשו בובת ראווה והושיבו אותה לצידם ברכב כדי שאולי הצלף שבצד הדרך יכוון בטעות אל היושב לצד הנהג ולא לעבר הנהג עצמו. אנשים לא זוכרים את הימים שבהם משפחה לא נכנסה יחד לשוק או לקניון והעדיפה להתפצל כי...

הזיכרונות הללו נשכחו, כי לצד כל הביקורת שיש על התנהלות נתניהו, עלה בידו ובידי הממשלות בראשותו להטות את הספינה לכיוון אחר. זה נעשה במאמץ צבאי (וגם את זכויותיו של אריאל שרון יש להזכיר בהקשר הזה), במאמץ דיפלומטי וגם תוך התחכמויות והתפתלויות מול מנהיגי עולם. לא את הכול אהבנו, אבל כל זה עזר לנו לשכוח, כך שהיום אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתרווח בסלונינו ולהתפנק בדיונים על דקויות פוליטיות אזוטריות וקטנוניות שמצדיקות בעיני רבים מדי עוד פילוג ועוד סיכון פוליטי של מחנה הימין.

תחושת הביטחון שהחזרה לימי אוסלו כבר בלתי אפשרית מבלבלת ומסממת, אבל בעיקר לא נכונה. גם אם אין ממש פרטנר למדינה פלשתינית של ממש, עדיין ניתן למרר את חיינו במהלכים מדיניים קטנים אך טראגיים.

מישהו נעלם בהר הבית

קשה לי להאמין שמישהו מכם לא ראה את ההשפלה שהנחילו נערים ערבים במתחם הר הבית לבלוגר הסעודי הפרו-ישראלי שהגיע לבקר בגלוי בישראל.

הם קיללו וגידפו אותו, משכו לו את הכפייה והעאקל, ירקו בפניו כמה וכמה פעמים, מדי פעם גם חבטו בו ולקינוח השליכו עליו חפצים וכיסאות פלסטיק. הלבוש הערבי המהודר לא סייע לו לבלום את המתקפה הברברית. הוא היה לבד והם המונים, כך שלא נותרה לו ברירה אלא להימלט מהמקום.

כמו כמעט כולם ראיתי את המפגן האלים והבזוי הזה כמה וכמה פעמים ומישהו היה חסר לי בצילום. היה שם מותקף פרו ישראלי והיו שם תוקפים שונאי ישראל, היה שם צלם שככל הנראה מזדהה עם הפורעים והיה שם גם קהל שהתבונן ולא עשה דבר, ובכל זאת היה לי חסר מישהו אחד, או אולי כמה מישהם, שהיית מצפה שיהיו נוכחים במקום. שוטרים. לכל אורך הסרטון לא ראיתי שוטרים שיגנו על הבלוגר הזה, מוחמד סעוד שמו, שמגונן עלינו, כך מסתבר, ברשתות החברתיות.

אז איפה היו השוטרים? אולי היו עסוקים בלוודא שבקצה האחר של ההר אין חלילה יהודי שממלמל כמה מילים החשודות כמילות תפילה.

אגב, למען הסדר העיתונאי הטוב, ניסיתי לברר בדוברות המשטרה מדוע לא היה נוכח לאורך הביקור שוטר שיגן על האורח. במשטרה העדיפו להזכיר שנעצרו כמה מהפורעים, שזה נחמד וחשוב, אבל למה בשעת מעשה לא היה שם אף אחד.

כך או כך, להלן נוסח תגובת המשטרה: "משטרת ישראל פתחה בחקירה בעקבות אירוע בו הותקף אתמול תייר בביקור פרטי באזור רחבת הר הבית ובעיר העתיקה בירושלים - לאחר פעולות חקירה מהירות נעצרו מספר חשודים תושבי מזרח ירושלים. משטרת ישראל פועלת בנחישות וללא פשרות תוך הפעלת מכלול האמצעים העומדים ברשותה על מנת לשים ידה על עבריינים מפרי סדר".

האדמו"ר הקוסם

מעת לעת דואגים גרבוזים למיניהם לפזר לעג ולהג כלפי יחסם של חסידים לאדמו"ריהם. כאשר חסיד מתבונן במבט מצועף על הכיסא שעליו ישב אחד מקדמוני אדמו"רי החסידות שלו, או כאשר הוא נוגע ברטט בקצה הגרטעל של שמשו של האדמו"ר הקשיש, או כאשר מחליטה חסידות כלשהי להציב את השטריימל של אדמו"רה הקדום באקווריום זכוכית משוריינת לאות ולזיכרון, הרגעים הללו זוכים לקיתונות לא מעטים של בוז מכיוונם של החכמים ויודעי הדבר, המבינים דבר או שניים על חשוב וטפל.

רציתי רק לשאול את כל אותם מבזים, למה לא שמעתי את הלעג יוצא מכיוונם לנוכח הדיווח החדשותי המסעיר שעל הארץ כולה לעמוד דום מתוח ודרוך לקראת האירוע הדרמטי והמסעיר המתרגש עליה – בואו ארצה של השרביט המקורי של.. הארי פוטר ירום הודו ויתעלה שמו. הידיעה הזו התקבלה בקול דממה דקה ובארשת של חשיבות, שהרי אין מה להשוות בין חפצי אדמו"רים ורבנים לבין חפציו של הקוסם הצעיר לבית פוטר.

אגב, לא שמעתי את אותם גרבוזים מזלזלים בנטיית ההמון להצטלם על העתקים של כס החרבות הנחשק של 'משחקי הכס'. גם האירוע הזה עובר אצלם בהבנה ובכבוד רב.

מגייסים ילדים

מלחמת חורמה תקשורתית פרצה לחיינו השבוע למען שניים או שלושה ילדיהם של עובדים זרים בלתי חוקיים. אי אפשר לגרש אותם, הכריזו באוזנינו ולעינינו בקול נוגה ובמבט עגום.

במסגרת הקמפיין גויסו ילדים ישראלים לכל דבר לטובת הקריאה שלא לגרש את חבריהם מהמדינה היחידה שהם מכירים, מדינת ישראל, אלא שלקמפיין התווספה טענה מעניינת: המדינה אשמה כי היא, ברשלנותה לא דאגה ליישם את חוקי ההגירה, כלומר לא גירשה את הוריהם של אותם ילדים, ולכן היא האחראית לגורלם של הילדים האומללים שנולדו כאן.

זו הייתה יכולה להיות טענה הגיונית, אלמלא היא הייתה נשמעת מפיהם של מי שנלחמו עד חורמה ובכל דרך נגד המדינה שרצתה כבר לפני שנים ליישם את חוקי ההגירה ולהשיב את העובדים הזרים המסתננים בניגוד לחוק לארצות מוצאם. ואגב, לא מדובר במאבק ישן שכעת משלמים את תוצאותיו. זה מאבק שעדיין נמשך: אותם אנשים שטוענים שעל המדינה להשאיר את הילדים כי לא גירשה את הוריהם, הם אלה שממש כעת מנהלים מאבק מקביל להשארת ההורים שהסתננו לכאן.

ותודה לאראל סג"ל וקלמן ליבסקינד על הצבת העובדות לאשורן.

נתניהו והחיילים הבריטים

שוב מפתיע גיא זוהר (כאן 11) ובניגוד לאג'נדה המקודשת של שנאת נתניהו בחר לבדוק את האמת מאחורי סיפור שמישהו דאג לקבע בתודעתנו כאמת צרופה.

זוכרים את סיפור החיילים הבריטים? הנה תזכורת קטנה למי שבמקרה לא היה בארצנו בעשור האחרון ולא שמע את הלעג של בכירי כתבינו, מגישינו וליאור-שליינינו על ראש הממשלה: בראיון ל'ידיעות אחרונות' סיפר נתניהו על החיילים הבריטיים שראה בילדותו, עובדה שלא יכולה הייתה להיות במציאות מאחר ונתניהו נולד אחרי שאחרון החיילים הבריטיים עזב את הארץ.

הסיפור הזה הפך למשל, לשנינה, ללעג ולקלס על נתניהו וליקויי הזיכרון שלו, או אולי פשוט יותר לומר: כושר ההמצאה הבלתי מציאותי שלו. כך הצליחו כל יודעי הדבר להטמיע במוחנו כעובדה מוגמרת ומגוחכת שאין עליה עוררין.

אלא שגיא זוהר החליט לבדוק את הסיפור. האם באמת זה מה שאמר נתניהו? האם באמת מתחרה ראש ממשלתנו בסיפוריו המופרכים של הברון מינכאוזן? בדק וגילה שהדברים רחוקים מלהיות נכונים. מהציטוט של נתניהו בעיתון עולה שהוא כלל לא אמר שראה חיילים בריטיים. אמנם באותיות המובלטות של הכתבה צוטט נתניהו כאומר ש"חיילים בריטים התאמנו מעל גדר תיל וזה מאוד הטריד אותי כי הייתי קטן", ציטוט ממנו עולה לכאורה שנתניהו מדמיין בזיכרונו את מראות החיילים הבריטיים, אבל מבט פנימה אל תוככי הכתבה מגלה פער בין מה שצוטט באותיות המובלטות לבין מה שמצוטט בכתבה עצמה. שם מצוטט נתניהו המספר שבילדותו "היו שדות קוצים ומחנה צבאי בריטי" ובהמשך הוא מספר ש"פעם הלכתי ברחוב עם אימא שלי וראיתי חיילים מתאמנים, אתה יודע, מעל גדר תיל וזה מאוד הטריד אותי, כי הייתי קטן".

כלומר, החברים ב'ידיעות אחרונות' לקחו את האיזכור של המחנה הבריטי, שאיש לא אמר שהיה מחנה פעיל בתקופת ילדותו של נתניהו, ואת החיילים שראה אותו נתניהו הילד, מבלי שנתניהו קבע שמדובר בחיילים בריטיים, ויצרו שם 'חיילים בריטיים' שחדרו אל התודעה של כולנו כשקר הנלעג של נתניהו, אבל מי השקרן האמתי כאן?

אבל בכך לא הסתיים העניין. המשיך גיא זוהר וסיפר שבמדור התגובות של העיתון שלושה שבועות אחר כך הובא מכתבו של דוברו של נתניהו, כיום השר, אופיר אקוניס, שביקש לתקן את הציטוט וקבע ש"נתניהו לא אמר שכילד ראה חיילים בריטיים מתאמנים ליד ביתו אלא חיילים התאמנו במתקן צבאי שהשאירו מאחוריהם הבריטים לאחר שעזבו את הארץ".

מתחת למכתבו של אקוניס הופיע הערת המערכת בקטן, כזו שאיש לא זוכר אותה היום כי כולם זוכרים שנתניהו מדמיין חיילים בריטיים ואין להם די תאים אפורים כדי לזכור הערות מערכת, אבל הערת המערכת הייתה ש"מבדיקה חוזרת של תמליל הריאיון עולה כי בנימין נתניהו אכן דיבר על חיילים שהתאמנו במתקנים בריטים ולא אמר חיילים בריטים או שוטרים בריטים".

אז מסתבר שלא היה ולא נברא ובכל זאת מהודהד בראשנו עד היום סיפורו של השקר המביך של נתניהו ולא השקר המביך של 'ידיעות אחרונות'.

קשה לשיר כמו זוהר, קשה

כותבת טורים ב'ישראל היום' מצאה את האשם בתופעות מגונות כמו זו שבה חשודים הצעירים שיצאו להתהולל בקפריסין ומצאו את עצמם בחדרי המעצר והחקירות.

מסתבר שהפרסומת של בזק שבחרה להציג פרודיה על דמותו של זוהר ארגוב (פרסומת חביבה במיוחד, לטעמי) היא בעיני כותבת הטור המלומד העדות לנורמליזציה שמעניקה החברה בישראל לאשמים ומואשמים בעבירות כאלה ואחרות של תקיפת נשים. בעקבות הנורמליזציה הזו, קובעת בעלת הטור, מתקבעת התנהגות בזויה שכזו כלפי נשים.

אז אין לי חלילה כל כוונה למזער מחומרת מעשיו של זוהר ארגוב, אבל ברצינות, זה מה שמדרדר את הנוער? פרודיה על זוהר ארגוב? מותר להיות קצת יותר רציניים, לפקוח את העיניים ואת התודעה ולבקר פרסומות קצת יותר בעייתיות.

כשמהדורת חדשות רצינית יוצאת להפסקת פרסומות שבמהלכה פורצת פרסומת לשמן שיזוף בה להקת בחורות מפזזות במה שקשה להגדיר אותו כלבוש מינימאלי וביניהם צצים שניים או שלושה בחורים, גם הם בבגד ים והשורש 'חגג' נשמע בקריינות המלווה את הפיזוז והריקוד הבזוי הזה, זו לגיטימציה ועידוד למעשים כמו אלה בקפריסין. כאשר עיתון כמו 'ישראל היום' (כן, כן, ההוא שבו פרסמה אותה בעלת טור את דבריה המחכימים) מורח על שער העיתון ילדה בת 14-15 בפוזה פתיינית (ולמען כבוד כולנו תרשו לי לחסוך את התיאורים המפורטים), מראיין אותה בהערצה ומהלל אותה כמודל לחיקוי, או כאשר במהדורת חדשות טלוויזיונית מובילה מקדישים כתבה מפרגנת ומשתפכת לדוגמנית כבת 9(!) וברקע דבריו הנלהבים של צלם מבוגר על יכולות ההתמסרות של הילדה למצלמה, כאשר אלה הנורמות התקשורתיות שלנו אל תבלבלו לנו את המוח עם פרודיה על זוהר ארגוב.

המבוגר האחראי

זה כבר לא מראה נדיר. בעודך עובר ברחובה של קרת נשמע צליל טלפון סלולארי ממעמקי כיס או תיק של נער או נערה. עד כאן הכול צפוי ידוע ומוכר. גם השלב שבו הם מפשפשים בבהילות כדי לשלוף את המכשיר בטרם יסתיים הצלצול, גם השלב הזה מוכר וידוע, אבל אז מגיעה ההפתעה:

במקום לשלוף מכשיר סלולארי חכם בואכה גאון, הם שולפים מלבן כסוף או שחור שזכור לכם מאיזו פינה פרה-היסטורית בעברכם. מכשיר משונה ומוזר עם לחצנים של ממש ומסך זערורי. אתם תולים בנער או בנערה מבט תמה ותוהה עד שלפתע יורד לכם האסימון (כן, גם הביטוי הזה מעיד על קשישותכם) ואתם מבינים שהמכשיר שזה עתה נשלף מהכיס או מהתיק הוא אכן מכשיר טלפון שממש ניתן לדבר בו עם בני שיח אנושיים.

אז זהו, בעוד העולם המבוגר מדבר המון על סכנות הסלולאר והמדרון החלקלק שמחכה לנו במרחק החלקת מגע, יותר ויותר מבני הדור הצעיר בוחרים לעשות מעשה, מאפסנים את הסלולאר החכם והמפתה במקום שכוח וזנוח וחוזרים מרצונם למכשירים הישנים ההם של פעם. מה שהתחיל כהחלטה חד פעמית של נער חד פעמי הפך לתופעה של חבר'ה צעירים שבוחרים לקחת את גורלם בידיהם ולהשליך את הסיכונים מידיהם.

עכשיו תגידו אתם מי כאן המבוגר ומי עדיין לא...

מהרהוריו של מצביע מרצ מתוסכל

יושב לו מצביע מרצ ישר דרך בפינת חדרו, כוס קפוצ'ינו לצידו ועיתון 'הארץ' מושלך למרגלותיו והוא תולש שערותיו בזו אחר זו.

מה נותר לו לאותו מרצניק בעולמו. אי אפשר עוד לדבר על שלום כשבצמרת המפלגה נמצא אהוד ברק שאחרי אינספור דחיפות ידידותיות עם יאסר עראפת הכריז שאין פרטנר. אי אפשר לדבר על ניקיון כפיים כשבסביבה נמצא מי שבעור שיניו ובשתיקת יועציו נחלץ מחקירה פלילית בפרשת העמותות. אי אפשר עוד לדבר על שקיפות כשבין מנהיגינו נמצא מי שלא מוכן לגלות על מה ולמה התגלגלו לחשבון הבנק שלו מיליוני שקלים מוזרים ותמוהים. אי אפשר לדבר גם על הצנע לכת כשישיבות הנהגה מפלגתיות מתקיימות במרומי אקירוב. גם אי אפשר לדבר על זכויות נשים כשחברו של המנהיג החדש מורשע בסחר בקטינות. גם על החפצת נשים אי אפשר כבר לדבר כשהתבטאותו של המנהיג עצמו על כתבת גלי צה"ל צרובה בזיכרון הקולקטיבי. אפילו פציפיסט כבר אי אפשר להיות עם מנהיג שהיה פעם רמטכ"ל.

אז מה נשאר לו למצביע מרצ ישר הדרך? טוב שלפחות בעסקי הקנאביס ידיו של ברק רב לו.

(להערות ולהארות שלכם: cshimon2@gmail.com)

לעוד כמה הערות קודמות:

שוב השמאל נכשל במבחן המציאות

מנהיגים מעייפים ומכתב לנתניהו

קץ הדמוקרטיה וקץ האמת

להבין שמאלנים וגם להאמין לזה

שרים חדשים מלחמות ישנות