הקופסה השחורה של ההתנתקות

14 שנה אחרי, נראה שהמגזר הדתי בוחר להדחיק את שריטות העקירה

עפרה לקס , כ"ט בתמוז תשע"ט | עודכן: 07:50

חורבן גוש קטיף
חורבן גוש קטיף
צילום: יוסי זמיר / פלאש 90

החניתי את הרכב ליד הבית שלה במושב תלמי יפה שליד אשקלון. הדפתי את השער המעוצב שגילה לי חצר מאובזרת. כמה נעים כאן, חשבתי.

נקשתי בדלת. סיגל הכניסה אותי פנימה, לבית יפהפה שעטף אותי בחמימות. "בואי", היא אמרה והובילה אותי למרפסת. "הביטי לשם. את רואה את העצים ולידם את השטח הפתוח?" צמצמתי עיניים, עוקבת אחרי היד שלה. "זה הבית", היא אמרה, מתכוונת ליישוב אלי סיני. שם התגוררה ומשם נעקרה.

פגישתנו התקיימה שנה אחרי צוק איתן, מערכה שהייתה קשה במיוחד לסיגל ולמגורשים נוספים. הם צלחו את 50 הימים ההם רק בזכות כדורים שהרגיעו מעט את העצבים המתוחים. סיגל הסבירה שהמחבלים ירו מהבית שלה אל הבית שלה. אולי הניחו את המשגר במגרש הכדורסל של אלי סיני, אולי במקום שבו היה בית הכנסת. "גם באלי סיני חטפנו, אבל כאן אני בתוך המדינה כביכול. אם היה יוצא משהו טוב מזה שהלכנו משם, אז בסדר. אבל גם פה אין לנו שקט".

סיגל, יוסי בעלה והילדים הגיעו לתלמי יפה עם קבוצה מהיישוב אחרי תלאות רבות. באלי סיני היא הייתה פעילה ומחוברת לקהילה. כאן היא לא מצליחה לגייס כוחות מעבר להישרדות היומיומית. "כשאני אומרת לאנשים שאני שוקלת למכור, הם מרימים גבה ואומרים לי: מה? תראי איזה בית יש לך! אבל אלה קירות. אני לא קשורה לקירות, אני קשורה למשהו אחר שכבר לא קיים". סיגל היא לא היחידה שכוחותיה לא שבו אליה מאז הגירוש. היא דבקה בקבוצה כדי לפסוע לעבר העתיד הלא נודע יחד עם חברים. אבל עד שהגיעה ליעד, כבר לא נותרה בה נשימה.

לבכות רק בנסיעות

לפני חמש שנים ערכתי מסע בין קהילות גוש קטיף המתחדשות, כדי לכתוב את הספר 'מקום'. פגשתי אנשים שהנפש שלהם לא עמדה בזעזוע הקשה. אנשים שבריאותם הידרדרה, שנגמר להם הכסף, כאלה שחוץ מאובדן היישוב, הבית והאידיאולוגיה גם חיי המשפחה שלהם התפוררו.

גם אצל המגורשים ששעטו קדימה, הובילו ובנו יישובים מאפס, האובדן היה משא גדול מלהכיל. אליהו אוזן, שהיה הציר המחולל של היישוב בני נצרים, דהר קדימה והותיר לחבריו ענן אבק. הענן, כך הוא גילה לי, הסתיר את הדמעות, כדי לא להחליש את החברים. "לא הייתי מסוגל לשמוע את המילה נצרים", הוא סיפר. "לא ראיתי אף סרט ואף הקלטה. פחדתי. הרגשתי שאם אסתובב אחורה אהפוך לנציב מלח". אוזן הרשה לעצמו לבכות על האובדן רק בנסיעות הארוכות לישיבות ההקמה של היישוב החדש. "ההתנתקות היא כאב בלתי נתפס", הוא אמר לי אז, "זה יותר מלאבד בן משפחה". אוזן יודע על מה הוא מדבר, הוא איבד אם.

לפני 14 שנים גורשו 8,000 בני אדם מגוש קטיף וצפון השומרון. הזמן עובר, ואני חשבתי שהכאב והזעם קהים עם השנים והשכחה מטשטשת את הזיכרונות, אבל טעיתי. לפני שנה ראיינתי ל'בשבע' את בני הנוער עקורי הגוש שהיו פעילים בזמן המאבק. הייתי בטוחה שהם המשיכו הלאה, שהגוש הוא זיכרון מתוק וששנות הגירוש נותרו מאחור. האמת שונה בתכלית. הם חיים את הגוש, חולמים אותו בשינה ובהקיץ ושואפים לחזור אליו. אלפי אנשים מתהלכים בינינו עם חור גדול בלב, משתדלים לחיות חיים נורמטיביים. חלקם היו שוב לחלוצים, אחרים חיזקו יישובים קיימים. גיבורים.

השאלה היא איפה אנחנו בסיפור הזה, שבמושגים היסטוריים התרחש לפני דקה. האם אנחנו זוכרים את עקורי הגוש ואת מה שעברו? האם אנחנו זוכרים את חבל הארץ ההוא, הפורח, שנכבש חממה אחר חממה ביזע ובאהבה? האם אנחנו מדברים על ההשתקה שהייתה בכל אמצעי התקשורת, על השאלות שלא נשאלו, על האתרוג של ראש הממשלה? האם שכחנו את המשטרה ששללה רישיונות לנהגי אוטובוסים שהיו בדרך להפגנה חוקית, ושעצרה בני נוער על כך שהפגינו? האם אנחנו זוכרים את הפרקליטות שפתחה תיקים והשאירה נערים עצורים מאחורי סורג ובריח בלי הבחנה? את שופטי בג"ץ שלא הסכימו להרים את שולי גלימתם ולסייר בגוש? לי יש הרגשה שאנחנו מדחיקים.

בבוידעם של הנשמה

כשכתבתי את הספר 'מקום' שיתפתי חברים בנדודי השינה שלי. חוסר יכולת כרוני להירדם אחרי שנפגשתי עם הלב החשוף, המדמם, של העקורים. "אני לא מבין איך את מתעסקת בזה", אמר לי חבר, "מבחינתי זה כמו השואה". קפאתי. ההשוואה שיתקה אותי. הגירוש לא דומה בשום אופן לשואה, אבל שני האירועים מאיימים לצרוב את הנפש שעוסקת בהם. להבדיל אלף אלפי הבדלות ומיליוני נרצחים, צריך לעסוק בזה וגם בזה.

אולי סגרנו מהר מדי את פצע הגירוש כי היה ועדיין קשה להתמודד עם האידיאולוגיה הציונית-דתית שהתנפצה לרסיסים. אף אחד לא היה שם, בקיץ תשס"ה, לאסוף את השברים של מגזר שלם כואב וחבול. היו שלקחו את הגירוש למסילות של עשייה והלכו להשתלב בתקשורת או להקים גרעינים תורניים. אבל בשביל רובנו ההתנתקות היא בגדר קופסה שחורה של מטוס שהתרסק והותיר חללים, ואיש אינו מסוגל לפתוח את התיעוד.

מגורשי הגוש לא בוכים אחרי הסיור במוזיאון גוש קטיף בניצן. מי שהמדינה לקחה לו הכול היה צריך להתמודד עם שאלות הקיום היומיומי. מי שדומע הם דווקא אנשים מן השורה, שהניחו בזהירות את האירוע הזה בבוידעם של הנשמה. קשה לחיות בדיסוננס. מצד אחד מדינה אהובה, ראשית צמיחת. מצד שני היא כולה התגייסה לפרק את כל מה שהאמנו בו תוך דריסת אזרחיה, שליחיה.

האם בדקנו מה יחסנו אל הדמוקרטיה שלנו? מתי בפעם האחרונה דיברנו על התרומה של שנות ההתיישבות הארוכות במקום ועל מסירות הנפש? לילדים יש יום גוש קטיף במערכת החינוך. למבוגרים יש תשעה ימים באב, שבהם אי אפשר לצאת ולבלות. אולי זה הזמן לזכור ולהזכיר, ללמוד ולעבד. דווקא כשהנפש כבר לא סוערת ואפשר לראות את התמונה הכוללת. דווקא עכשיו, לפני האיום הבא.

לתגובות: ofralax@gmail.com