לקחת אחריות
לקחת אחריותצילום: דרור גרטי, פלאש 90

פרשת מסעי מפגישה אותנו עם מושגים הרחוקים לכאורה מהוויית חיינו העכשווית ומתפיסת העולם המודרנית, ערי מקלט, גואל דם ועוד, ואכן במבט ראשון לא פשוט להכיל את המושגים הללו על פי אמות המידה הנוכחיות, אבל אולי נכון לתת מבט מחודש על הסוגיה כולה.

בניגוד למה שמקובל היום התורה אינה פוטרת מאחריות את מי שהרג בשוגג. היא מגדירה אותו כרוצח. אדם אינו יכול לפטור את עצמו ב'לא ידעתי' ו'לא התכוונתי'. זהו מושג האחריות המלא.

בימינו אלה מעסיקה אותנו שאלת האחריות להרוגי ונפגעי תאונות הדרכים, ואכן מי האחראי להרג בשוגג שנגרם בתאונות שכאלה? המדינה? הרלב"ד? חברות הביטוח? או שאולי האחריות מוטלת לפתחו של האזרח. בתורה התשובה ברורה והאחריות אינה מוסרת מהגורמים האחראים ובראשם הפוגע עצמו.

התורה מאפשרת לגואל הדם במצבים מסוימים לגאול דם, דמו של הרוצח מותר עד שהוא מגיע לעיר המקלט. המונחים הקדומים ההם אינם תואמים רק את התקופה ההיא ואינם משתנים אל מול הנורמות החדשות. כשאנו שומעים בימים אלה את המונה התקופתי של תאונות הדרכים אנחנו נותרים בשלוותנו. מהרגע שבו ההורג יכול להתכסות מאחורי חברות הביטוח והפורמליזציה של עבר נקי ושגגה, נמנעת ממנו האחריות.

לעומת זאת בפרשתנו אנחנו למדים שכולם לוקחים אחריות. הרוצח בשגגה גולה ועובר הליך של תיקון מוסרי בגלות, בערי המקלט שהם ערי הלויים ובעצם מעין ישיבה שבה ניתן לעמול על התיקון ועבודת ה'. התורה אוסרת עליו לפטור את עצמו בתשלום פיצויים, 'לא תקחו כופר לנוס'. אפילו הכהן הגדול, שלכאורה אינו קשור לאירוע, גם עליו מוטלת אחריות כאשר הכתוב מבהיר שהרוצח בשגגה יצא מעיר המקלט רק אחרי שהכהן הגדול ימות, וממילא אנחנו מוצאים אותו מתפלל לקיצור ימיו של הכהן הגדול. על כך אומר רש"י שאחריותו נובעת מכך שהיה עליו להתפלל שלא תארע תקלה זו.

גם לגואל הדם יש שותפות בלקיחת אחריות. נוצר מאזן אימה שתכליתו למנוע הישנות אירועים שכאלה, וגם הארץ לוקחת אחריות, 'ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו'. יש לארץ ישראל אישיות. ממנה הכול התחיל, גם חייו של האדם החלו ממנה והארץ מרגישה ומגיבה בהתאם ואף מקיאה כשיושביה אינם מתנהגים כראוי.