'להיערך. עקירה נוספת אפשרית'

שר החקלאות מספר על 12 משפחות העקורים שעדיין לא הוסדרו מגוריהם, על הסיכוי לעקירה נוספת ועל הצורך להיערך תודעתית למאבק נחוש.

שמעון כהן , ה' באב תשע"ט

להיערך. אורי אריאל
להיערך. אורי אריאל
צילום: עביר סולטאן, פלאש 90

14 שנים אחרי העקירה והגירוש מגוש קטיף וביומן ערוץ 7 שוחחנו על התנהלות המדינה מול העקורים ועל התובנות לעתיד עם שר החקלאות אורי אריאל, שיחה שבה במכוון בחרנו להתנתק מהפוליטיקה העכשווית ולהתייחס לסוגיית העקירה לבדה.

על השלמת הטיפול במשפחות העקורים מבהיר השר אריאל כי על אף 14 השנים שחלפו עדיין לא נמצא פתרון מלא שיניח את דעתן של 12 משפחות מתוך כאלפיים משפחות. "זה נובע מסיבות שונות שלא כולן תלויות במדינה ובמערכת. יש מי שנמצאים בהליכי בניה, אבל הם מסודרים מבחינת האישורים והכסף שמאפשר לבנות. יש מספר דברים נוספים שלא פתרנו. לפני שבוע פתרנו את הפיצוי למכון התורה והארץ בסך של 75 מיליון שקלים, בונים את תורת החיים ביד בנימין וכו', אבל אנחנו 14 שנים והלוואי והיינו יכולים להגיד שאנחנו אחרי הכול. יש לנו עדיין שאריות וכל אחד הוא עולם מלא".

על הבעיות שכדבריו אינן תלויות בהכרח במדינה מבהיר השר אריאל: "אנחנו נותנים פתרונות למשפחות והמשפחות צריכות להסכים לפתרונות לפי הכללים. מתוך היכרות אישית של המשפחות אני יכול לומר שהתגמשנו ככל שניתן והלכנו לדברים שלא מקובלים בשום צורה כי העניין הוא לא מקובל, העניין הוא
אין לי שום זכות לבקר אף אחד מהמגורשים. לא הייתי במקומם. אמנם הייתי שם ואני מכיר אותם ארבעים שנה, אבל אני לא מתכוון לבקר אפילו אדם אחד שם
נורא ואיום, ואנחנו מנסים להגיע לפתרונות. לכל משפחה יש אדם שמלווה ברמה האישית וברמה הכלכלית ועל כל בעיה שעלולה לצוץ, אבל בסופו של דבר אנחנו צריכים את ההסכמה שלהם. אנחנו לא עושים דברים בכפייה וכרגע אין הסכמה עם 12 משפחות על דרך הפתרון. יש פתרונות מוצעים זמינים ומיידיים, ואנחנו פועלים כדי להגיע להסכמות".

ביקשנו מהשר אריאל להתייחס לסוגיה כמי שאינו שר אלא כשייך להנהגת ההתיישבות ולחוות את דעתו, אם הוא מסכים או לא להתנגדותן של המשפחות הללו. "אין לי שום זכות לבקר אף אחד מהמגורשים. לא הייתי במקומם. אמנם הייתי שם ואני מכיר אותם ארבעים שנה, אבל אני לא מתכוון לבקר אפילו אדם אחד שם. אני חושב שהעדות של כ-1800 משפחות שכן הסתדרו זו העדות המרכזית. אני לא מטיל בהם דופי או ביקורת. הצענו הצעות והתגמשנו ככל שיכולנו, כפי שהמצב מחייב. זו לא טובה. אבל לכל אחד יש את ענייניו שלו והדברים לא צריכים להתפרש כהטלת דופי במישהו מהמגורשים".

ובאשר למבט קדימה נשאל השר אריאל כיצד הוא רואה את התחושה בימין ולפיה מה שהיה בגוש קטיף עם 8,000 מתיישבים לא יכול להיות עם כמעט חצי מיליון ביהודה ושומרון. לטעמו אין בגישה ובתפיסה שכזו ממש.

"עם כל הכבוד למי שחושב אחרת, אני מזכיר שכך חשבנו בסיני. עצמונה שהייתה בסיני עברה לגוש
כך חשבנו בסיני. עצמונה שהייתה בסיני עברה לגוש קטיף, וכך נווה דקלים ועוד, וקיבלנו את זה אחר כך בגוש קטיף. אין ביטחון בעניין הזה. מי שרוצה דוגמא, אז אם מחר השמאל בשלטון לא מגרש אלא רק עושה חוק של פינוי מרצון של פיצוי מוגדל בשנה הראשונה, לא יכול להיות מצב שמשפחות תעזובנה מרצונן בגלל החוק הזה שנותן פיצויים מוגדלים ומורחבים? שלא יעמידו את זה לידי ניסיון
קטיף, וכך נווה דקלים ועוד, וקיבלנו את זה אחר כך בגוש קטיף. אין ביטחון בעניין הזה. מי שרוצה דוגמא, אז אם מחר השמאל בשלטון לא מגרש אלא רק עושה חוק של פינוי מרצון של פיצוי מוגדל בשנה הראשונה, לא יכול להיות מצב שמשפחות תעזובנה מרצונן בגלל החוק הזה שנותן פיצויים מוגדלים ומורחבים? שלא יעמידו את זה לידי ניסיון. אנחנו לא כאלה חזקים. כדאי להביא עוד מיליון תושבים כרפואה מונעת ושתהיה ממשלה שמאמינה במציאות שלנו בכל חלקי ארץ ישראל".

בכנס קטיף בו השתתף היום אמר השר אריאל שאנשים אחים אנחנו, גם עם אותם שביצעו את מעשה העקירה. על קביעתו זו שאלנו אם יתכן שהגישה הזו היא זו שהופכת את הציונות הדתית ואת אנשי ההתיישבות לכאלה שתמיד יהיו קלים לגירוש והתעלמות והתעמרות? אולי מתקבעת בתודעה סלחנות שמכשירה את המעשים הבאים?

"זה מורכב משני היבטים עיקריים. בעיניי ההתנגדות שלנו בגוש קטיף הייתה מבזה, חלשה ומאפשרת למי שרוצה להבין שתמיד ירקדו ישירו יתפללו אבל בסוף ילכו. זה יכול להביא אנשים בלתי אחראים לטעות שניתן לגרש אותם שוב, חלילה. מצד שני אני אופטימי, כי אני רואה את הדור הצעיר והוא נחוש ומבין שצריך כנראה לנהוג אחרת. מה יקרה אם ובמקרה ויהיה מבחן נוסף? אני לא יודע. אני יודע רק איפה אהיה, אהיה זה שיציע כמו שהצעתי בגוש קטיף, להתנגד התנגדות עזה מאוד מאוד כמו אדם שמגרשים אותו מביתו ללא סיבה מתנגד. זה מה שמתבקש גם מבחינה אמונית".

האם כבר כעת צריך לקיים שיח, אולי בחדרים סגורים, לגבי אופי המאבק, או שמא מדובר בשיח שאין לדון בו כעת? לטעמו של אריאל שיח כזה צריך להתקיים כבר כעת, כפי שהוא עצמו הציע לפני שנה בכנס קטיף, "אמרתי ששגינו וצריך היה לנהוג אחרת. יש על זה ויכוח. חברי הטובים חלקם חושבים אחרת. צריך לעסוק בזה. זה דבר שיכול להיות שיגיע לפתחנו וצריך לחנך. זה 'ותרגילנו בתורתך'. זה לא רק תפילת שחרית. צריך להתרגל. אי אפשר ביום אחד שאתה אזרח שומר חוק להפוך לאזרח שאומר עד כאן ונחצה קו אדום והולכים להתנגדות מאוד משמעותית".

על מנת להבהיר את דבריו מחדד השר אריאל ומדגיש כי התנגדות עזה מאוד בעיניו היא עדיין "ללא מכות וקללות, שיהיה ברור. אם היינו מביאים עשרות אלפי בני ובנות נוער לגוש קטיף זה יכול היה להיות אחרת. זה צריך להיות מובנה בראש. זה קשה לנו כי אנחנו אנשים נורמאטיביים ושומרי חוק ולהגיד יום אחד 'עד כאן' זה קשה. כשלא מדברים על זה זה בא בחטף ולא מספיקים לשנות דיסקט ולהגיע להתנגדות אמתית אלא עושים כאילו".