זיכרון משותף

המפגש בין מגורשי גוש קטיף ואנשי הגולן הוליד מרכז מורשת ייחודי

יוסף ארנפלד , ז' באב תשע"ט

"משתאה בכל פעם מחדש מהאנשים האלה". נגה סולניק (משמאל) וטובה חדד
"משתאה בכל פעם מחדש מהאנשים האלה". נגה סולניק (משמאל) וטובה חדד
צילום: מעוז ויסטוך

לא מעט שנים נצרכו לנגה סולניק כדי להצליח להביא את אביה, קיבוצניק מעין חרוד, לבקר במרכז מורשת גוש קטיף בגולן, שאותו היא מנהלת. גם כאשר הגיע האב בסופו של דבר, הוא היה די סקפטי והתקשה להבין מה לו ולאנשי גוש קטיף. "נו, מה יש לך לחדש לי?" התריס בפני בתו. "חכה", היא ביקשה, "בוא, תשמע את ההיסטוריה של ההתיישבות בגוש קטיף". נגה הפעילה את הסרטון שמתחיל מהאבות אברהם ויצחק שישבו בגרר, ממשיך בשמשון הגיבור ובתקופת החשמונאים שגרו בעזה 84 שנה, דרך מגורשי ספרד שהגיעו לעזה, מאורעות תרפ"ט והקמת כפר דרום הראשונה בשנת תש"ז.

"סיפרתי לו על הפלמ"חניקים שהגיעו לתגבר ועל חלק מהלוחמים שנהרגו במקום. הוא פתאום הצטמרר", משחזרת נגה, "הלל לביא הי"ד, אחד הנופלים בקרב, היה בן כיתה שלו בקיבוץ עין חרוד. רק אז נפל לו האסימון. פתאום הוא גילה שההתיישבות בגוש קטיף לא התחילה אחרי מלחמת ששת הימים, אלא הרבה קודם לכן. גוש קטיף זה לא סיפור של הדוסים המתנחלים, זה הסיפור של עם ישראל כולו, שמתחיל מתקופת האבות ועובר לאורך השנים כחוט השני עד ימינו. בכל תקופה גרו יהודים באזור, נאלצו לעזוב, אך חזרו. יש רציפות התיישבותית".

תרפיה בפסיפס

מושב אבני איתן ברמת הגולן הוא נקודה מאוד לא טריוויאלית להקמת מוזיאון שמנציח את גוש קטיף, שממוקם כמעט בקצה השני של המפה. אומנם בניצן ובירושלים קיימים כבר שני מרכזי מבקרים להנצחת גוש קטיף, אך כאן מדובר במשהו שונה ואינטימי הרבה יותר. לבנייה ולעיצוב המקום שותפות 18 משפחות העקורים שבחרו להיפרד מקהילות האם שהתמקמו בדרום הארץ, ועלו לאבני איתן שבדרום רמת הגולן. בסיס הקבוצה הם יוצאי היישוב נצר חזני, השאר מגיעים ממקבץ יישובי גוש קטיף.

כבר בכניסה למבנה מתחילים להתבלבל. הנוף כאן שונה מאוד מהנוף הטבעי של רמת הגולן: פרגולה מעץ מעוטרת קנים, חול ים, שני דקלים גבוהים וכדים עם צדפים זורקים אותי בבת אחת 14 שנים אחורה, אל חוף הים של גוש קטיף. ברקע נמצאים גם שלטים עם שמות היישובים, כולל יישובי צפון השומרון.

מה שבעיקר תופס את העין הוא הפסיפס הצבעוני שהורכב על ידי כל המשפחות יחד עם אריק כלפון, מומחה לפסיפס שמתגורר ביישוב אליעד הסמוך. "במשך שנה עבדנו על הפסיפס", מתארת טובה חדד, ממגורשי כפר דרום וכיום רכזת הקהילה של המגורשים במושב. "אריק ביקש שנביא תמונות שממחישות מה זה בשבילנו גוש קטיף. החלטנו אילו תמונות אנחנו רוצים לשלב מתוכן, העתקנו אותן לאיורים משולבים ומעל זה בנינו את הפסיפס. פעם בשבוע נפגשנו כדי לעבוד, ותוך כדי סיפרנו סיפורים על גוש קטיף. אריק בעצמו היה הפסיכולוג והעובד הסוציאלי של כולנו. הוא שאל את השאלות הנכונות ואנשים נפתחו וסיפרו. תוך כדי עבודה גילינו משהו סמלי בתהליך, שהכנת פסיפס כוללת שבירת קרמיקות ובנייה שלהן מחדש וזה בעצם הסיפור שלנו. זאת הייתה התרפיה הכי טובה שיכולה להיות, וגם התוצאה של הפסיפס מדהימה".

"בפסיפס נמצאים בעיקר הצבעוניות, החקלאות, השמחה, היופי של חבל הארץ המדהים הזה", מחדדת נגה, "מעט מאוד גירוש נמצא בו, ורק ברמזים. הוא מביא אמירה של אופטימיות והמשכיות. בלילה זה מאיר ואחרי הגשם זה מבריק". במרכז קטיף בניצן שמעו על הפסיפס ועל תהליך הכנתו והחליטו להכין פסיפס משלהם. במשך שנה נוספת נסע אריק מדי שבוע לדרום ובנה גם שם פסיפס בתהליך קהילתי. באופן לא מפתיע יצא ציור דומה, אך עם ניואנסים משלו.

לא רק הפסיפס הוא מעשה ידי הקהילה להתפאר, אלא גם מרכז המורשת כולו. רובן המוחלט של התמונות הוא מהאלבום הפרטי של התושבים. בסרט המתאר את תולדות ההתיישבות היהודית בחבל עזה השחקנים הם משפחות התושבים עצמם, בלי יוצא מן הכלל. את הפרגולה בנתה משפחת יהודה מעצמונה, שאחראית גם על הגינון. על העיצוב הופקדה משפחת יזרעאלי מנצר חזני, את משחק המסלול בנו איילת חדד ומשפחתה מכפר דרום, וסהראל חזני מנצר חזני היה אחראי על הבינוי. שאר המשפחות שותפות גם הן, ומככבות בסרטי הניסים ובסרטי העשור לגירוש, שהופקו על ידי שלומי בוקסר, תושב אבני איתן.

בכניסה למבנה קשה להחמיץ את האנדרטה המרשימה לזכר סמל אלכסיי נייקוב הי"ד. כזכור, היישוב כפר דרום ספג לא מעט פיגועי טרור. הבולטים שבהם היו שתי מתקפות על אוטובוסים שבהם נסעו ילדי היישוב לבית הספר בנווה דקלים, שהסתיימו בתוצאות קשות. הראשון אירע לפני 21 שנה, כשחלי, הבת הבכורה של משפחת חדד, למדה בכיתה א'. מכונית תופת ניסתה להיצמד לאוטובוס וג'יפ צבאי ניסה לחצוץ ביניהם. המכונית התפוצצה, והג'יפ ספג את עוצמת הפיצוץ. שני חיילים נפצעו קשה והנהג, אלכסיי נייקוב הי"ד, נהרג במקום.

כעבור חודש הגיעה משפחתו של אלכסיי לבקר בכפר דרום. האב אמר לילדים שניצלו מהפיגוע שבכל אחד מהם יש חלק מהבן שלו. הוא ביקש מהם להיות שמחים: "אם אתם תהיו שמחים, גם הבן שלי יהיה שמח". לאורך השנים שמרה המשפחה על קשר עם משפחות כפר דרום, ביניהן משפחת חדד. לבת שנולדה בדיוק שנה אחרי הפיגוע הוסיפו את השם אושר, בדומה לשמו העברי של אלכסיי - אשר. המשפחה עיצבה את האנדרטה באבני איתן והגיעה לחנוך אותה לפני כמה שנים, יחד עם נטיעת עץ חרוב - כמו שהיה באנדרטה לזכרו בכפר דרום.

הילדה על אוטובוס הדמים

11 שנה התגוררו יוסי וטובה חדד בכפר דרום, הורים לתשע בנות ביולוגיות ובן באומנה. לאחר התחלה קצרה בצפון, עבר הזוג הצעיר לגוש קטיף. היו אלה הימים שמיד אחרי הסכמי אוסלו. צה"ל יצא מעזה והמשטרה הפלשתינית תפסה פיקוד. השניים הגיעו לגוש קטיף מאידיאל טהור. "אין שום סיבה אחרת", מצהיר יוסי, "רק אחרי שהגענו לגוש, גילינו שמדובר גם בקהילות נפלאות, עם חינוך טוב וערבות הדדית. מלכתחילה הבנו שכתוצאה מהסכמי אוסלו צריך כמה שיותר יהודים בחבל עזה. פתחנו מפה ובדקנו אילו יישובים באים בחשבון. הלכנו לבדוק את כפר דרום ונשארנו שם". בתחילה עבד יוסי כחקלאי שכיר במכון התורה והארץ, ואחרי פחות משנה בנה חממות והחל לגדל ירקות עלים לחברת חסלט.

החממות של יוסי היו בשטח של כפר דרום ההיסטורי שהוקם בתש"ז, והיה מנותק מהיישוב. למרות בקשות של הצבא לוותר על השטח תמורת פיצוי נדיב, שכן הדרך אליו עברה בתוואי שנשלט מכל עבר על ידי ערבים, סירב יוסי בתוקף. אחת ההצעות הייתה של רחבעם זאבי הי"ד, שהגיע בעצמו למקום, נבהל מהאתגר הביטחוני והציע לפעול לחילופי שטחים, אך יוסי לא היה מוכן לשמוע. "כך הצבא נאלץ להגן על מרחב הרבה יותר גדול", הוא מנמק.

כמו רבים מתושבי גוש קטיף, גם משפחת חדד חוותה על בשרה לא פעם ניסיונות פיגוע. בפעם הראשונה זה נגמר אצלם ללא פגע, אך הפעם השנייה הייתה טרגית בהרבה. באוטובוס הדמים של תחילת תשס"א, שבו נרצחו מירי אמיתי וגבי ביטון הי"ד ונפצעו קשה ילדי משפחת כהן, הייתה גם בתם הבכורה, חלי, שלמדה אז בכיתה ג'.

"זה היה בשנת שמיטה, כך שלא עיבדתי את האדמות, אבל קפצתי לחממות ופתאום שמעתי פיצוץ", משחזר יוסי את רגעי האימה. "מיד הבנתי שזה מטען בכביש הראשי. הסתובבתי חזרה לכיוון היישוב, קפצתי הביתה לקחת תיק עזרה ראשונה ודהרתי למקום האירוע. לפניי הגיעו האמבולנס של כפר דרום ועוד מתנדבים שהורידו את הפצועים מהאוטובוס והשכיבו אותם על הכביש, ביניהם ילדי משפחת כהן שנכרתו להם הרגליים".

חדד התחיל לטפל בבן של חברים שנפצע והתעניין אצל שאר המתנדבים איפה חלי, הבת שלו. "לא ראיתי אותה ואף אחד לא ידע איפה היא, עד שאחד החיילים אמר לי שיש הרוגים באוטובוס. עליתי לאוטובוס ושם ראיתי את גבי ביטון ומירי אמיתי הי"ד. מצאתי את הילקוט של חלי בספסל מאחורי מירי, כאשר הפגיעה העיקרית באוטובוס הייתה בין שני המושבים. חשבתי שמן הסתם היא עפה מעוצמת הפיצוץ. סרקתי את האוטובוס ולא מצאתי אותה. פתאום חדרה למוחי הכרה מזעזעת שכזה פיצוץ גדול וכזאת ילדה קטנה, בטח היא התפזרה בכל האוטובוס", הוא מצטמרר בכל פעם מחדש כשהוא נזכר באותם רגעים.

הוא ירד מהאוטובוס בכבדות וכיבה את הסלולרי שלו. "זו לא בשורה לשיחת טלפון ולא רציתי שטובה תשמע כך". כדי להסיח את דעתו, המשיך לטפל בפצועים אחרים. תוך כדי אחד החיילים צעק שיש פצועים נוספים במוצב הסמוך, לשם לקחו את הפצועים הראשונים. "שם מצאתי את חלי פצועה ברגל. כל הפנים היו שטופות בדם. רסיס שרט את הקרקפת שלה. אותו רסיס שרט גם את תהילה כהן שישבה לידה. אם זה היה מילימטר נמוך יותר, זה היה נגמר אחרת לגמרי". היום כיום חלי היא אחות במקצועה ואמא לשני ילדים. מהפיגוע הרצחני נשארה רק צלקת.

"לא ידענו שיהפכו אותם לרובוטים"

כמו אצל שאר תושבי גוש קטיף, הידיעות על תוכנית הגירוש חלחלו אל משפחת חדד בהדרגה. "בהתחלה הייתה אמונה חזקה שזה לא יקרה ושבאיזשהו אופן זה ייעצר. הרי זה כל כך מופרך ולא הגיוני". אך ככל שעבר הזמן, התחדדה ההכרה שאריאל שרון לא מתכוון לעצור והגירוש אכן עומד לקרות. "התחלנו להיערך להתנגדות מסוימת. ההחלטה הייתה שכל משפחה תעשה מה שנכון בעיניה. ההבנה שלנו כמשפחה הייתה להמשיך לקיים שגרה מלאה עד כמה שאפשר. שבועיים לפני הגירוש שתלתי בחממות, ואז מתקשר אליי המ"פ שלי מהמילואים ומציע עזרה בפירוק החממות. ביקשתי ממנו לא להפריע לי כי אני באמצע שתילה. זאת היה האחיזה שלנו במציאות. מה יכולנו לעשות? לעצור את החיים שלושה חודשים קודם ולחשב את קיצנו לאחור?!".

י"ג באב תשס"ה, יום הגירוש מכפר דרום, הביא איתו הקונפליקט כיצד לנהוג. היה זה לאחר שרוב יישובי גוש קטיף כבר פונו מתושביהם. "לקום וללכת לא בא בחשבון. מצד שני, להכות את החיילים שנכנסים הביתה? גם לא בא בחשבון. לא כי זה האחים שלי, אלא כי זה אני. תשלחו שוטרים פלשתינים ותראו איך אני נלחם על הבית", משווה יוסי באירוניה. "בסוגיה הכי קריטית בחיים הרגשתי חסר אונים, בלי יכולת אמיתית לפעול. מה שנשאר זה פשוט לחיות את החיים. האמנתי בכל ליבי שחייל צה"ל שייכנס לבית של משפחה ישראלית רגילה, אבא-אמא-ילדים, והבית יעמוד על עומדו עם תמונות על הקיר, ספרים בספרייה, ילדים משחקים, אבא קורא עיתון ואמא מטגנת שניצלים במטבח - הם לא יעמדו בזה. זה לא אנושי. הייתי בטוח שהמאבק הזה יהיה הכי אפקטיבי. לא היינו מודעים להכנה המנטלית שהפכה את החיילים לרובוטים".

בתוך כמה שעות הגיעו החיילים לבית משפחת חדד. "הושבנו אותם סביב השולחן וסיפרנו להם על כפר דרום ועל ההיסטוריה של המקום. אמרתי להם: 'אני לא מבקש מכם לסרב פקודה, אבל תלכו לשאול את המפקדים שלכם אם זה ראוי ונכון לעשות כך'. הם חזרו והודיעו שיש לנו חצי שעה לצאת. חצי שעה זה לא יקרה, עניתי להם, כי צריך לארוז תיקים ולארגן את הילדים. היו אצלנו הרבה בני נוער וחברים, כולם בוכים וצריך להרגיע את כולם ולהסביר למה צריך לנהוג כך. זה לקח המון זמן, שלחתי את הקצינה לקבל אישור מדרג בכיר יותר ונתתי את המילה שלי שנצא מהבית בלי בלגן, אבל בקצב שלנו. מאז לא הפריעו לנו, למרות שזה לקח שעות".

כשהמשפחה יצאה מהבית, החצר הייתה מלאה בחיילים. יוסי ביקש מהם להסתלק מהחצר, עד מעבר לכביש. "הם לא הבינו מה אני רוצה, אבל לא רציתי שברגע הקשה הזה הילדים שלי יהיו מוקפים בחיילים", הוא מסביר, "שלא ייגרם ניכור בינם ובין הצבא או המדינה. ברור שתיצרב אצלם צלקת, אבל רציתי למזער את הנזק. יצאנו מהבית, עשינו קריעה, אמרנו פרק תהילים ובירכנו את הברכה של הרואה ערי ישראל בחורבנן. לא תכננו, אבל החיילים הצטרפו לטקס הזה. באותו מעמד הבטחתי לילדים: בעזרת השם גוש קטיף וכפר דרום לא יירדו מסדר היום שלנו לעולם ונשאף לחזור חזרה הביתה. בשנייה הזאת, שאנחנו מושלכים מהבית - מתחילה הדרך חזרה. אני לא יודע כמה זמן זה ייקח. בגוש עציון לקח 19 שנה. שם היה יותר קל, כי הוא חרב על ידי אויב והיה יותר קל לתקן. כאן זה על ידי אחים ויותר קשה, אבל אנחנו נתקן. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".

טובה והילדים הקטנים עלו לאוטובוס ואילו יוסי והילדים הגדולים צעדו רגלית עד מחסום כיסופים. במשך חצי שנה שהתה המשפחה בבית מלון בבאר שבע. אחרי שקהילת כפר דרום בחרה להשתקע בבניין דירות באשקלון, משפחת חדד חיפשה לעצמה כיוון אחר. כששמעו על הקבוצה של יוצאי נצר חזני שמשתקעת בגולן, החליטו להצטרף. "השתלבנו באבני איתן לכל דבר ועניין. התושבים פתחו בפנינו את ביתם ואת ליבם. קיבלו את כל המשפחות שחפצו בכך, בלי שאלות, בעסקת חבילה", הוא מעיד נרגשות. "מתנ"ס גולן ובראשו בת שבע רייס קיבלו אותנו באופן יוצא מן הכלל, עזרו בהכול, תרמו חוגים ללא עלות בשנה הראשונה, דאגו לפעילויות תרבות למשפחות והמשיכו ללוות ולעזור גם בשנים שאחרי", מוסיפה טובה.

"זה יכול היה לקרות גם לנו"

משה ונגה סולניק מתגוררים באבני איתן כבר 41 שנה ושייכים לגרעין המקימים. השניים הכירו במסגרת הגרעין ונישאו שלושה שבועות לאחר העלייה לקרקע. לזוג ארבעה ילדים, שניים נשואים וגרים אף הם ביישוב. נגה היא דרמה-תרפיסטית במקצועה ומטפלת דיאדית.

בתקופה שלפני הגירוש מגוש קטיף היו נגה ומשפחתה פעילים מאוד במאבק נגד הגירוש. "הצטרפנו לניסיונות החבירה למשפחות בגוש קטיף, צעדנו לילות שלמים בשדות, חיפשו אותנו מסוקים ופתאום תפסתי את עצמי: ממי אני פוחדת? מהבן שלי שסיים עכשיו קורס קצינים? רק אז התחלתי להבין את הקרע שנוצר. זה כואב. אני מכירה אישית לפחות שני אנשים שנפטרו כתוצאה מהגירוש. אחד המקרים זה אב ובן שהיו משני צידי הגדר, והאב לא עמד בזה וחטף דום לב. זה היה בלתי נסבל".

סולניק מזכירה כי במשך עשור, גם תושבי הגולן עמדו בפני אי ודאות. "האדמה רעדה. דיברו על נסיגה. זה יכול לקרות בכל מקום וזה גם קרה במקומות אחרים. הקב"ה הכביד את לב אסד שהתעקש על ארבעה מטר בכינרת והציל אותנו. אני זוכרת שבאותה תקופה ישבנו במועדון היישובי ושאלנו את עצמנו: 'זה קרה. לאן הולכים?'. ברוך ה' נשארנו פה, והייתה לנו את היכולת לקלוט את המשפחות של גוש קטיף ולפתוח בפניהן את הלב".

מי ששידך בין העקורים לגולן היה השר לשעבר אפי איתם, שליווה את היישוב נצר חזני בתקופה שלפני הגירוש. לאחר שגורשו מבתיהם, כל משפחות נצר חזני הגיעו לכותל המערבי, בלי לדעת לאן הם הולכים משם. נציגי הממשלה עדכנו שהם יפוזרו בכמה בתי מלון, כי לא נשארו בתי מלון שיוכלו לקלוט מאה משפחות יחד. המשפחות סירבו והכריזו שהן נשארות יחד, גם אם יצטרכו להישאר לישון ברחבת הכותל. איתם הציע את מתחם ישיבת הגולן בחיספין, שהיה פנוי בחופש הגדול.

"מתחם ישיבה תיכונית, אחרי שהבחורים עוזבים, הוא לא מקום אידיאלי למגורי משפחות", מציינת סולניק, "בן לילה התגייסו תושבי האזור להבריק את המתחם ולנסות לשוות לו אופי ביתי, עם עציצים וממתקים. משהו שייתן תחושה של בית. עבדנו במרץ, והדמעות זלגו", היא משחזרת וממשיכה לדמוע. "ניקינו ובכינו. כשהם הגיעו, עוד יותר בכינו. ראינו אנשים שלפני רגע היה להם עולם ומלואו והיו מוכנים למסור את נפשם למען עם ישראל וכעת נזרקו בחוסר כול, כמו פליטים. מצד שני, הם מאוד שמרו על כבודם והיה צריך המון רגישות בהצעת עזרה".

כבר אז, בתקופת התוהו ובוהו הראשונית שאחרי הגירוש, החלו דיבורים בין המגורשים שכאשר יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה - יקימו מרכז למורשת גוש קטיף. "זה בניגוד לכל היגיון", מתפעלת סולניק, "הרי קודם כול צריך להתמקד באוכל, בית ופרנסה. בעיניי זה הכוח שלהם, הרוח. יש להם את העוצמה להקים מקום שיכיל את כל הזיכרונות, הסיפור והפצע. טראומה ביוונית זה פצע. המקום הזה גורם לחיבור בין עבר, הווה ועתיד". טובה מדגישה כי "אנחנו לא יכולים להחזיר את המהלך אחורה, אבל כן יכולים לפחות להקים מקום שיספר את הסיפור של גוש קטיף ולחנך את הדור הבא לערכים שלנו".

סולניק רואה לא מעט קווי דמיון בין הגולן לגוש קטיף. היא מגלה כי החברים שהקימו את אבני איתן היו חברים גם בהיאחזות נח"ל כפר דרום. כבר אז, נוצר חיבור נסתר בין גוש קטיף לאבני איתן. "הגולן וגוש קטיף מאוד דומים. הקב"ה נתן לנו את שני האזורים באותה תקופה. הנוף האנושי - יישובים דתיים, חילוניים ומעורבים, חקלאים. עיר אחת קטנה - קצרין ונווה דקלים. בתקופה הראשונה לאחר שהגיעו, כשאנשי גוש קטיף היו נוסעים לקצרין, הם היו קוראים לה נווה דקלים. הדמיון הזה יוצר קשרים מאוד חזקים. רק במקרה זה קרה להם, זה יכול היה לקרות גם לנו. יש כאן משהו נשמתי אחד. הכאב שלהם זה הכאב שלנו. לגמרי. אומנם לא חווינו זאת בעצמנו וזר לא יבין, אבל אני יכולה להרגיש חלק מזה".

חלק גדול ממשפחות הקבוצה הם חקלאים שרצו להמשיך בחקלאות. "הם רצו להרים חממות כמו בכפר דרום. המדריכים החקלאיים של רמת הגולן הסבירו להם שמזג האוויר והאדמה לא מתאימים", מתארת טובה. "שכן שלנו מכפר דרום, אייל חדד, התעקש בכל זאת ואכן הצליח בצורה מדהימה. יוסי הקים גם הוא חממות וברכת ה' מלווה אותם גם כאן, כמו בגוש קטיף". כמה משפחות חקלאיות אף הגיעו להישגים נאים בתחום: יובל מצליח מנצר חזני מגדל גפנים וזיתים, והוא בעל יקב קטן שמייצא לחו"ל וזוכה בפרסים בינלאומיים.

צימר כמפעל הסברה

למשפחת חדד יש מתחם צימרים בשם 'רוח דרומית', שם קצת פחות שגרתי לאזור הצפון. עוד בגוש קטיף פתח יוסי עסק תיירותי של סיורים בשם זה. אחרי הגירוש הוא שימר את השם לטובת מסעדה שפתח בצומת וואסט בצפון הגולן, שאותה עיטרו מבחוץ השלטים המקוריים לכפר דרום וגוש קטיף. חוץ מלהאכיל את האנשים, הוא היה עסוק בהסברת פשר השלטים ושם המסעדה. המסעדה פעלה כמה שנים, אך נאלצה לסגור את שעריה בשלב מסוים, עקב חוסר רציפות במטיילים לאורך כל השנה. "אך בהחלט זה עשה את שלו באותן השנים".

בתקופה הראשונה שאחרי הגירוש, רוב המגורשים היו חסרי עבודה. נציגי החטיבה להתיישבות הגיעו לגולן והציעו סיוע בהקמת צימרים, בדגש על צימרים גדולים למשפחות. משפחת חדד נענתה להצעה, וכך כל עסקי משפחת חדד נכנסו תחת קורת הגג של 'רוח דרומית'. "אנשים שואלים 'מה עושה רוח דרומית בצפון?'. זה מעורר שאלות ובהחלט גורם לאנשים לשמוע". בהמשך חזר יוסי לעבוד בחקלאות. כיום הוא מגדל עלי חסה מיוחדת, תרד ובוק צ'וי - ירקות בוטיק שנמכרים באריזות מיוחדות, ורואה את ברכת ה' בעמלו.

זמן קצר לאחר הגעת המשפחות לאבני איתן, המהלך להקמת המרכז החל לקרום עור וגידים. הפרויקט הראשון היה הפסיפס. בתהליך בניית הפסיפס הזמינו המגורשים חברים מאבני איתן להצטרף אליהם. "זכיתי לעשות את האגם באמצע", מספרת סולניק, "זאת הייתה חוויה מיוחדת, כי אנשים העלו את הזיכרונות הכי רגישים שלהם מגוש קטיף, מתוך ידיעה שמה שהיה לא יהיה. רצון לשמר את העבר ולחבר אותו מחדש בצורה אחרת".

מתוקף תפקידה כרכזת התרבות של אבני איתן, בשלב מסוים נקראה סולניק לעזור בהקמת המוזיאון. "עד היום אני מאוד מודה להם על הזכות הזאת. טובה, רכזת הקהילה של המשפחות מגוש קטיף, היא המנוע, ואני הקטר. אנחנו עובדות יחד בשיתוף פעולה נהדר. מבחינה תקציבית אנחנו בלי כל תקציב, עובדים כמעט בהתנדבות. אנחנו לא מוכרים. הייתה תקופה קצרה שהמוזיאון בניצן קצת עזר לנו, אבל לצערנו כבר לא".

"לא צריך לשכנע אנשים להגיע לגולן", צוחקת סולניק, "הרבה מהטיולים של בתי הספר הם לגולן, צריך רק להכווין אותם לשלב ביקור גם במרכז המורשת. לא פעם בתי ספר שטיילו בחורף והגשם הפתיע אותם, וחיפשו מקום סגור חלופי - הגיעו אלינו. גם בקיץ, בימים חמים במיוחד, מגיעים אלינו בחיפוש אחר מקום ממוזג. מגיעים אלינו מטיילים מבתי ספר, מכינות קדם צבאיות, חיילים, משפחות. מה שרואים פה זה ייחודי ושונה מהמוזיאונים האחרים בירושלים ובניצן - כי החומרים הם מאה אחוז מקומיים".

"מגיעות כל הזמן משפחות וכשאני יכולה, אני פותחת לכל אחד. אף פעם אי אפשר לדעת על איזו אוזן הדברים ייפלו ואיך זה ישפיע על חייל לעתיד. יש כאן משהו מרומם ועוצמתי שמאחה את הקרעים, לא מתבכיין וקורבני בכלל. בכל פעם אני משתאה מחדש, איך האנשים האלה במקום להתבכיין, מוקירי תודה. לא שופכים את המים עם התינוק. הם הגיעו לשלמות בתהליך ואני מאחלת לכל מגורש להגיע לכך".