הרצל בן ארי
הרצל בן אריצילום: מרים צחי

אנו חיים בדור של פיתוח מואץ. הטכנולוגיה שועטת קדימה בקצב מסחרר, ערכים עומדים למבחן, השפעה גלובלית מציפה אותנו במגוון תחומים. גם תחום האבלות והשכול לובש ביטוי חדש.

המבקר בחלקות חללי מערכות ישראל, לא יכול שלא להבחין בפער החריף שבין הקברים האחידים והחדגוניים של מרבית בית הקברות ובין האופי האישי, הייחודי, להנצחת כל חלל בחלקות החדשות. הכיתוב שונה על כרית הראש, הוספת כיתוב אישי בירכתי הקבר, הנחת חפצים, דגלים, אבנים צבעוניות, סמלי יחידות, תמונות - כל אלו מבטאים עידן חדש בזיכרון והנצחה.

בהלוויות ובטקסי האזכרה נשמעים קטעי שירה ונגינה ספונטניים ומתוכננים. טקסי הזיכרון הפרטיים והממלכתיים הפכו לערבי שירת רבים, ואת הנאומים הרשמיים מחליפים סרטים, שירים ומנגינות. טקסי יום השואה המכופתרים והריטואליים נדחים מפני יוזמות של זיכרון בסלון. את התצוגה המוזיאלית שנצמדה לתיאור תהליכי ומנגנוני ההשמדה מחליפות תערוכות המספרות סיפור אישי, ואת סרטי התעודה הקנוניים מחליף הסטורי של אווה.

ימי בין המצרים שאנו מצויים בעיצומם הותקנו על ידי החכמים, בני דור החורבן, כביטוי לאבלות על הטראומה הלאומית העצומה. כיצד מתאבלים? במסכת בבא בתרא חשבו הפרושים בישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, עד שאמר להם רבי יהושע שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, ולהתאבל יותר מדי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה. אלא ישאיר אמה מרובעת שאינה צבועה בביתו, ישאיר מאכל שאינו טועם ממנו בסעודתו, אישה תמעיט תכשיט אחד והחתן ישים אפר על ראשו.

האם בימינו, אלפיים שנה לאחר חורבן הבית השני, די לנו להסתפק בדרכים אלו על מנת לחוות את אבלות החורבן? האם באמירת הקינות וקריאת איכה ייווצר חיבור אישי רגשי עמוק לתחושת הצער והאבל על חסרונו של מקדש בירושלים, על העדר מרכז שמלכד ומאחד את העם כולו? מה יסייע להבין את גודל הטרגדיה שגבתה את חייהם של יהודים רבים כל כך ולהתגעגע לתיקון ולבנייה?!

יש שהשירה והחיבור באמצעות המוזיקה מאפשרים לצקת משמעות לגעגוע ולחובת האבלות על החורבן. המבקרים בבית הכנסת החורבה שנבנה מחדש ביוזמת החברה לפיתוח הרובע היהודי, יוכלו להתרשם מציור קיר מרשים של נחל זורם המוקף בעצי ערבה שעליו תלויים כלי מיתר, בליווי הפסוקים מתהילים קל"ז: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון. על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו". פסוק זה מיטיב לתאר את הרגע הטראומטי של הלוויים הגולים, שמגיעים לבבל לאחר חורבנה של ירושלים. בכי תמרורים אופף את כולם. הם זוכרים את ציון, ולא מסוגלים עוד לשיר ולנגן. לא מכבר עוד עמדו הם על מעלות ההיכל ושרו שיר של יום, וכעת הם מיוסרים, מושפלים ומדוכדכים.

שירת פסוקי "אם אשכחך ירושלים" המופיעים בהמשך לאותו מזמור, ופסוקים ממגילת איכה: "שפכי כמים ליבך", "על אלה אני בוכייה", "קומי רוני בלילה", כמו גם זמר נוגה עכשווי - יש בה כדי לעורר את המיית הלב, להזיל דמעה ולהתחבר לכאב. ברחבת הכותל המערבי בליל ט' באב, או לקראת תום ט' באב ובמהלך הלילה שאחריו, מתאספים המוני צעירים מכל גוני האוכלוסייה הדתית ומתלכדים למעגל שירה המונית המבטא אבל, געגוע זיכרון, דבקות וכמיהה לגאולה. אחדות שכזו כה חסרה לנו בימים אלו. ואולי כדאי אף למסד אסיפות שירה קולית וחרישית אשר יש בכוחן למשוך מעגלים נוספים לציון האבל הלאומי בנוכחות זמרים מובילים, אישי ציבור ואנשי רוח. שירה זו יש בכוחה גם להזכיר ולערוג לשירת הלוויים, המזמרים את שיר ציון - בציון!

בימים אלו שוקדים קברניטי החברה לשיקום הרובע על ארגון שירת לוויים (קולולם) על מדרגות שערי חולדה המובילות להר הבית. אלפי לוויים, מבוגרים וצעירים, יעלו לרגל בחול המועד סוכות ה'תש"פ, לשיר יחדיו משירי ירושלים, לבטא את הגעגוע להקמת דוכנם במקדש, ולבקש כי נזכה לשיר את שיר ה' בבית מקדשו על אדמת הקודש בירושלים תובב"א.

הכותב הוא מנכ"ל החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בירושלים