סיפור לשבת
סיפור לשבתצילום: ISTOCK

ברכת כהנים בחו"ל מתקיימת רק בימים טובים, ולכן משתדלים מאוד לקבלה.

השליח הופתע לראות שלפני ברכת כהנים אחד המתפללים תמיד יוצא החוצה. הוא סבר שהוא ממהר לביתו והחליט לשכנעו להישאר לברכה. באחד החגים ניגש אליו לפני התפילה והזמינו לסעודת החג, כדי שיישאר עד סוף התפילה ויזכה בברכה.

האיש נעתר, אבל מעט לפני ברכת כהנים קיפל את טליתו ויצא החוצה. השליח חשב שהוא הלך הביתה, אבל בסוף התפילה נדהם לגלות שהאיש ממתין לו בחוץ.

הם צעדו לבית השליח והתיישבו לסעודת החג. כשנפתחו הלבבות עם ה"לחיים" שאל השליח: "למה אתה מקפיד לצאת מבית הכנסת לפני ברכת כהנים?"

האורח החוויר ואמר: "אספר לך משהו שלא סיפרתי מעולם", ומכאן ואילך סיפורו.

בזמן השואה הייתי באושוויץ. חיינו שמונה מאות איש בצריף. כל שמונה ישנו על דרגש עץ משופע. אם אחד התעורר וזז, כולם נפלו. כולנו נדחסנו בצפיפות מחניקה בצריף, בלי שירותים ומקלחות. קצבת האוכל הייתה 300 גרם לחם ליום, ולפעמים גם מרק מקליפות תפוחי אדמה. הנאצים יימח שמם רצו לאבד את צלם האלוקים שלנו.

אחד האסירים היה יהודי מבוגר, שהצליח לגדל זקן ולהסתירו בצעיף. הוא החזיק את כולנו, עודד אותנו לשמור שבת וחגים וחיזק תמיד כל מי שנשבר.

פעם הוא נכנס לצריף ואמר: "בעוד שבועיים פסח. אנחנו חייבים לערוך כאן ליל סדר. כל אחד יחשוב איך אפשר להשיג מצה כשרה".

חקרנו עד שגילינו שלמפקד המחנה יש משרת יהודי שמחזיק את ביתו. ניגשנו לאותו יהודי וביקשנו ממנו שיאפה לנו מצות במטבח של מפקד המחנה. הוא פחד עד מוות, אך לבסוף הסכים ואפה לנו שתי מצות כשרות!

בערב פסח אחרי מסדר הערב התיישבנו כולנו על הרצפה. הזקן אמר את ההגדה בעל פה, ואנחנו אמרנו את הקטעים שזכרנו. הוא חילק לכל אחד חתיכת מצה קטנטנה, כאשר שתי המצות היו אמורות להספיק ל-800 יהודים...

הייתה התעוררות עצומה. מרור היה בשפע... היו ארבע כוסות של דמעות שזלגו בשטף... והנה אנחנו זוכים אפילו לאכול מצה שמורה, כאן באושוויץ!

לפתע נפתחה הדלת. קלגס נאצי עמד בפתח וראה שמונה מאות איש יושבים ביחד על הרצפה...

קפצנו בבהלה לדרגשים. הנאצי שלף אקדח, תפס את היהודי הראשון שנקרה בדרכו, הצמיד אקדח לראשו וצעק: "אם לא תגיד לי מיד מי ארגן את זה, אני הורג אותך!". היהודי סירב להסגיר את הזקן, והנאצי המשיך לאיים: "אהרוג את כולכם, אחד אחד, עד שאדע מי אחראי לזה!"

אז נעמד הזקן, התקרב לנאצי, קרע את חולצתו המפוספסת ואמר: "הנה, זה הלב שלי. אני ארגנתי הכול. אם אתה רוצה להרוג אותי - תהרוג, ובהם אל תיגע".

הנאצי כיוון את אקדחו לליבו של היהודי הזקן, ולפתע נעצר והחל לחייך חיוך שטני.

ידענו כי כשאחד מהם מחייך זה סימן ברור שמשהו אכזרי במיוחד עומד לקרות.

הנאצי אמר: "לא אהרוג אותך סתם. מחר נאסוף את כולכם, נעמיד אותך על בימה גדולה, אספר מה עשית ואז אהרוג אותך".

למחרת אספו את כולם. הרשע סיפר על חטאו של היהודי הזקן, והצמיד את האקדח למצחו. הזקן הרים את ידו וביקש זכות לבקשה אחרונה.

"מה אתה רוצה?" לגלג הנאצי, "לחם? מרק? חתיכת בשר?"

"לא", ענה הזקן, "איני רוצה לא לחם, לא בשר ולא מרק. אני אוהב את אלפי אחיי כאן, ורוצה לתת להם משהו שיעזור להם להמשיך. אין לי כסף, אוכל או בגדים, אבל אני כהן ורוצה לתת להם ברכת כהנים".

הוא נשא את שתי ידיו והחל לברך באיטיות: "יברכך... ה'... וישמרך..."

אלפי יהודים עמדו מורכני ראש, השפילו את עיניהם, וים של דמעות נשפך בלי קול בכי. האדמה הספוגה בדם נספגה בדמעות רותחות.

היהודי הזקן הזה איבד את כל עולמו, כל משפחתו. הנאצים הארורים עשו הכול כדי שהוא יאבד צלם אנוש, שיהפוך לחיית אדם, אבל הוא לא נשבר. הוא ניצח אותם! הוא נשאר יהודי עם צלם אלוקים, והם נותרו חיות פרא.

"אחרי אושוויץ נסעתי לאמריקה", המשיך היהודי את סיפורו, "עזבתי לגמרי את היהדות, רציתי להתחתן עם גויה, לברוח מהכול, אבל המחזה של אותה ברכת כהנים עמד לנגד עיניי, ולכן התחתנתי עם יהודייה ונולדו לנו ילדים. רציתי לשלוח אותם לבית ספר של גויים, אבל דמות הזקן היהודי עמדה לנגד עיניי, ולכן שלחתי אותם לבית ספר יהודי".

"כעת אתה מבין למה אני יוצא החוצה בברכת כהנים?" סיים היהודי, "איני רוצה לאבד לעולם את הזיכרון של אותה ברכת כהנים באושוויץ. איני רוצה להחליפה בשום ברכת כהנים אחרת".

על פי סיפורו של הרב שבתי סלבטיצקי

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: [email protected]