היא לא הייתה רגילה להיות במרכז תשומת הלב, ועכשיו, כשקבוצות קבוצות של חברות לכיתה הגיעו לנחם אותה, היא לא הרגישה בנוח לשמוח בהן כשבעצם היא צריכה להיות עצובה. והיא הייתה עצובה. ומבולבלת. היא הבינה שאחותה נפטרה ולא תשוב עוד, אבל איכשהו זה גם היה בלתי נתפס. היא ציפתה שכל רגע שירה תיכנס הביתה עם החיוך העייף והשערות שתמיד ברחו לה מהקוקו, ותראה לכולם שכל עניין המוות הזה, נו, הוא סתם טעות.
רק כשירד הערב ואחרוני המנחמים הלכו לביתם, חזר השקט לבית ולרחלי התפנה רגע לחשוב. היא גילתה שהשקט והלבד לא טובים לה, ולכן שמחה לשמוע את קולו של דוד אפרים מהסלון. היא מיהרה לעזוב את הלבד שבחדר ולהצטרף אל האחים שלה, שכמו תמיד הקיפו את דוד אפרים, התיישבו על ברכיו ולידו.
הפעם, שלא כמו תמיד, דוד אפרים לא מילא את ביתם בקולות הדיבור העליזים שלו. הפעם הוא שתק. אולי זה מה שהבהיר לה פתאום שזהו, הכול השתנה והם באמת איבדו את שירה. כנראה שהיא אמרה משהו מזה בקול, כי דוד אפרים מיד הגיב ברכות: "מה פתאום איבדתם? שירה פה! אל תזלזלי ב-12 השנים שזכית להכיר אותה ובכל הזיכרונות שאגרת בשנים האלה. מעכשיו שירה לא כאן כדי להעניק לך זיכרונות משותפים חדשים, מה שיהפוך כל זיכרון ישן שיש לך ממנה ליקר יותר, לראוי יותר. תאספי את הזיכרונות האלה. תהפכי את שירה למישהי שנוכחת בחיים שלך, גם אם הגוף שלה כבר לא כאן. כך תגלי שהנשמה שלה נמצאת בך ובחייך ובהחלט לא אבדה".
לרגע השתרר שקט בסלון. שמתי לב שאמא ואבא עומדים גם הם איתנו ושותקים. רק צביקי הקטן העז להפר את הדממה כששאל: "דוד אפרים, זה מה שעשית עם נווה דקלים? לכן אתה אוסף את כל התמונות האלה?". דוד אפרים חייך. היה לו חיוך שערבב עצב וגעגוע ותקווה וגם, כמה מוזר, שמחה.
"זכיתי לחיות בגוש ואני אוסף כל זיכרון ממנו. גם את המראות, גם את הריחות וגם את קולות הילדים. בנפש שלי הגוש עוד קיים ופורח, ולכן אני מוכן בכל יום לחזור ולראות בבניינו המחודש, רק תגידו שחוזרים - ואני בא", הוא אמר.
"כמו בית המקדש", אמר אבא. היה לו פרצוף משונה שהיו בו דמעות גדולות וחיוך של תקווה. מוזר איך רגשות של אנשים שיושבים שבעה מתחלפים מרגע אחד לשני.
רחלי מצאה את עצמה יושבת על הרצפה במין מעגל מחובק עם הוריה ואחיה וגם עם דוד אפרים, והם שרו בדמעות שיש בהן עצב ותקווה וגעגוע ושמחה: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, אני מאמין! ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו, אחכה לו בכל יום שיבוא, בכל יום שיבוא". עם כל מילה התגבר בה גם הגעגוע אל שירה, ואיך זה שהיא לא שם איתם, יושבת ושרה במעגל המשפחתי. אבל היא גם הרגישה פתאום שהיא לא לבד, שהיא מוקפת במשפחה שלה, ויחד הם יצליחו להמשיך, לא בקלות, אבל בכוח. והם יהיו חזקים כמו עם ישראל שספג את האובדן הגדול של החורבן, אבל לא איבד את האמונה ואת היכולת לבנות ולקוות שיום אחד... עוד ניבנה. יחד. באהבה. מתוך כוח גדול. מסתבר שאחרי הכול, עם ישראל חי.