העיניים שראו טוב - יישארו איתנו כאן

אמו של מלאכי רוזנפלד הי"ד התרגשה לשמוע על החלטת משפחת שורק לתרום את קרניות עיניו של דביר.

שרה רוזנפלד , ח' באב תשע"ט

אליעזר ושרה רוזנפלד
אליעזר ושרה רוזנפלד
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

"הוריו תרמו את קרניות עיניו...."

הרבה דברים יש לי לומר על ילד שנרצח לך באישון לילה. ההבנה העמוקה שבאה לצערי מניסיון אישי, לאיזה מסע מפרך הוסטו הוריו של דביר הי"ד, כמה כאב וצער נשזרו מעתה בתוך שביל חייהם, מכאיבה לי מאוד.

מחשבה מייסרת. מטלטלת. מחלחלת. השילוב הזה בין מה שהחיים מביאים לפיתחנו ואיך אנחנו בוחרים לצעוד בתוואי הזה - הוא שילוב בעל אלף גון וצבע. כל אחד והגוונים שלו, כל אחד והניגון שלו. ובכל זאת - בתוך כל האימה הזו ואמונת החיים שבי, דוקא המשפט הזה צד את עיני הבוקר: "והוריו תרמו את קרניות עיניו...".

יואב שורק סופד לבנו דביר הי"ד

לפני כארבע שנים נרצח בנינו מלאכי. באישון ליל. על-ידי מחבלים שפלים. גם במקרה שלו כל מה שיכולנו לתרום, הדבר היחיד שנותר להעניק, היו קרניות עיניו.

וחשבתי לעצמי הבוקר שיש בכך סימבוליות רבה. שמכל אברי הגוף שלהם, שכל אחד בדרכו השתמש בהם בצורה מעוררת השתאות, יכולנו לתרום דוקא את מבט העיניים. את אותו אבר שהביט קדימה ובחר לראות אור. עיניים שראו טוב באדם ובעולם. עיניים שהצליחו שלא לשמור את המבט הזה רק לעצמם, והצליחו להשפיע ולעטוף גם אחרים באור המופלא הזה שלהם.

ושוב חשבתי לעצמי כמה טוב ומיוחד שגם כשאנשים שפלים מנסים לכבות את אותו המבט, נמצאה דרך להשאיר משהו ממנו איתנו כאן.

יהי זכרם ברוך.
הולך ומאיר עולם ומלואו.
בהרבה אהבה וכאב
שרה רוזנפלד - אמו של מלאכי רוזנפלד.