14 שנה לעקירת גוש קטיף
הזיכרונות לא מרפים

היינו שם בשנים הקשות. פצמ''רים, נסיונות חדירה והתראות על מנהרות. הלכנו בשליחות העם, למען כולם.

הרב דרור אריה , י"ב באב תשע"ט

חורבן גוש קטיף
חורבן גוש קטיף
צילום: יוסי זמיר / פלאש 90

ארבע עשרה שנה עברו. הזכרונות לא מרפים. היינו משפחה צעירה. אשתי ואני ושלשה ילדים קטנים.

היה זה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. בוקר אחד הודיעו על פיגוע נורא. הרוגים, פצועים, ילדים רכים עם פגיעות קשות. שלושת ילדי משפחת כהן שנפצעו קשה היו במרכז ההתעניינות. לא היה בית בישראל שלא הזיל דמעה. החלטנו לעשות מעשה: עברנו לגור בכפר דרום.

היינו שם בשנים הקשות. פצמ''רים, נסיונות חדירה והתראות על מנהרות. הלכנו בשליחות העם, למען כולם.

יום בהיר אחד החליט ראש הממשלה לעקור את יישובי גוש קטיף, אותו אריק שערב הבחירות אמר 'דין נצרים כדין תל אביב', הפך בין לילה את עורו. אני זוכר את ההשתקה. את הניסיון להפוך את כל מי שמתנגד למהלך הגירוש להזוי. את סתימת הפיות, את עצירת האוטובוסים של המפגינים בדרך לכפר מימון. התרענו על הטילים מעזה שיהפכו את הדרום לשדה קרב. צחקו עלינו.

אז החלטתי שלא אתן עוד להשתקות מסוכנות כאלה לקרות. מתיישבי גוש קטיף גילו את גבורתם שוב ושוב. בשנים של עמידה איתנה מול טרור מתמשך. בשמירה על אצילות נפש מול האחים החיילים שבאו לגרש אותם. ולבסוף, בהתנערות מעפר, בנית ישובים והפרחת חבלי ארץ שוממים.

ביום הגירוש תליתי שלט קטן על פתח ביתי: "גיבורים לא מגרשים גיבורים". החיילים גיבורים והמתיישבים גם הם. שניהם הלכו דרך ארוכה כתף אל כתף. ברגעים האחרונים בביתנו שבכפר דרום, נפרדנו יחד מהבית. הילדים, אשתי ואני, והחיילים. הילדים הכינו מיצג של כפר דרום עשוי מקפלה.

נאמתי את נאום חיי: ילדים יקרים! אתם גיבורים אמיתיים! פצמרים, מנהרות, ירי על הבתים.
אתם לא פחדתם! מארבים של מחבלים על הצירים, חשש לנפילות פגזים בדרך לבית הספר, לא היה מורא בליבכם!

גיבורים שלנו! עכשיו עומדים מולנו אחים, במלחמה הזאת אנחנו צריכים להיות יותר גיבורים, לא נרים יד ולא נשרוט את הלב, החיילים האלה הם אחים! המפקד! אני מבקש ממך להצדיע לגיבורים הקטנים האלה, ולהרים אותם על הכתפיים! פחות מזה אנחנו לא יוצאים!

ילדיי נישאו על כתף. כך יאה לגיבורים!

ארבע עשרה שנה עברו. הזכרונות לא מרפים.

הכותב הוא יו"ר מפלגת נעם