נמשיך להתנגד לתנועת הלהט"ב

אנחנו לא מסיתים נגד הלהט"ב, ממש לא. אין לנו גם עסק עם האדם הפרטי. המאבק שלנו הוא מאבק ציבורי נגד להט"ב כתנועה חברתית. דעה

ד"ר מאיר סיידלר , י"ב באב תשע"ט

מצעד הלהט"ב
מצעד הלהט"ב
צילום: ISTOCK

בימים אלו ננעלים בשעה טובה ומוצלחת אירועי הגאווה שהציפו את המדינה במשך כחודש וחצי.

כל הארץ התמלאה מצעדים ודגלים המבשרים בראש חוצות בשלל צבעי הקשת על מגוון אפשרויות בדברים שהצנעה יפה להם. אתייחס לסיום החגיגות בכמה מילות סיכום, מבחינתי.

כדאי להזכיר לכולנו שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית בה מותר להתנגד לדעות שאיננו מסכימים אתם, בפרט אם מדובר באג'נדות המבקשות לא רק לחנך אותנו מחדש אלא גם להכתיב לנו מה מותר ומה אסור לחשוב. ובהקשר ללהט"ב: לא, אנחנו לא מסיתים נגד הלהט"ב, ממש לא. אין לנו גם עסק עם האדם הפרטי. אף כי בתור יהודים שומרי תורה ומצוות אנחנו לא יכולים להכשיר אורח חיים חד-מיני המכונה בתורה "תועבה", מעולם לא התערבנו בחיי הפרט.

המאבק שלנו הוא מאבק ציבורי נגד להט"ב כתנועה חברתית, נגד האג'נדה הלהט"בית ונגד הניסיון לחנך בני נוער להתנסות מינית בשלל גווני הקשת הלהט"בית. לקרוא לכל מי שמתנגד לכך מסית זהו טריק פסול. אנחנו נמשיך להתנגד לתנועת הלהט"ב בחריפות. אנחנו לא זקוקים להיתר לכך, לא מה-ק.ג.ב וגם לא ממשטרת המחשבות הלהט"בית.

אחד מילדי הדריך לא מזמן טיול של בית ספר עירוני מתל אביב, בני 15, 16. הוא סיפר שבאחת השיחות התברר ששליש מהנערים והנערות אמרו שהם מתלבטים לגבי זהותם המינית: לך תדע אולי אני גבר בגוף של אישה או להיפך. זהו החינוך הלהט"בי. חינוך זה מוחדר לבתי הספר ולגני הילדים בעידוד ארגונִי וכספִי של משרד החינוך שמתקצב חמישה ארגוני להט"ב השותפים בכתיבת תכניות לימוד בתחום האזרחות. ארגונים אלה מפוצצים בכסף וממומנים ברובם על ידי הקרן החדשה וכן על ידי מדינות מערביות (זה מידע בדוק). זה צריך להיפסק. אנחנו לא רוצים שילדנו יראו בתרבות הלהט"ב משהו מגניב שכדאי להתנסות בו.

רוב עם ישראל לא מעוניין בלהט"ביזציה של החברה הישראלית. לא כולם באים להפגין, אבל הקשיבו טוב לאדם שבתור לקופת חולים, לשכנים שלכם, לאישה המוכרת פרחים, ובכלל לאנשים שאתם פוגשים. מה הם אומרים? שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה בביתו. אבל למה הם צריכים להפגין? מה הגאווה הגדולה בזה? זה מה שחושב רוב העם. זו גם גישתי, סביר, לא? אנחנו לא נכנסים לאף אחד לחייו הפרטיים, אולם ברשות הרבים, בפרט בבתי הספר, אין מקום לעידוד תופעת הלהט"ב. כאמור, זה בדיוק מה שקורה שם היום, עידוד ממוסד של תופעת הלהט"ב: במערכת החינוך, בתקשורת, ולצערי גם בחלקים מהאקדמיה שממנה אני בא: עידוד תופעת הלהט"ב ופחד. כן, פחד שהבעת דעה שאיננה מקובלת על המילייה התקשורתי או המוסדי עלולה לפגוע בנו, אם מבחינה חברתית, אם בקידום המקצועי, אם מבחינה כספית, בקיצור: מי צריך בעיות?! יותר טוב לשתוק. ברגע שמחסום הפחד ייפרץ – והוא כבר נפרץ – כולנו נראה: המלך הוא ערום.

דיברנו על בני נוער. ומה עם המשפחה שהם מנסים להגדיר לנו מחדש: ובכן, לא, שני הומואים אינם שני אבות, לא יכולים להיות, ולא צריך להיות פרופסור לביולוגיה כדי להבין את זה. מי שטוען אחרת טועה ומטעה. הילדים שלהם אינם ילדים משותפים. זה פשוט לא נכון. ילדים אלה הופקו ונקנו בתהליך ארוך, לא טבעי ונצלני מאם פונדקאית, בדרך כלל אישה קשת יום מהעולם השלישי, שהשכירה את רחמה תמורת תשלום ואישה אחרת שמכרה את הביצית שלה. ילד זה נמסר אחרי לידתו לאביו הביולוגי ולחברו ההומו. זה התהליך. כשהילד או הילדה שיגדלו עם אבא וחברו ישאלו יום אחד האם יש לי אמא, איפה אמא שלי – ותאמינו לי הם ישאלו! – התשובה שהם יקבלו תהיה: אמא שלך ביצית. יש תכנית בטלוויזיה, "אבודים": כמה ילדים ואף אנשים בוגרים מחפשים את הוריהם הביולוגיים! זה צורך פנימי של כל אדם, לדעת מאיפה הוא בא. אף ילד לא רוצה לשמוע: אמא שלך ביצית.

לא צריך להתייאש, הגל העכור הזה יעבור. עם ישראל הוא עם בריא. אם כל העולם השתגע, אנחנו לא חייבים להשתגע אתם. כל מה שצריך כדי לבלום את מתקפת הלהט"ב הוא להפסיק לשתוק. צריך להרים קול נגד הניסיון הלהט"בי לחנך אותנו מחדש: במקום העבודה, בבתי הספר, בצבא, באוניברסיטה, בכל מקום.

הכותב הינו מרצה בכיר במחשבת ישראל באוניברסיטאות אריאל ובר אילן וחבר בארגון "בוחרים במשפחה".