מה הדבר הראשון שעשיתם בליל הצום כשחזרתם מבית הכנסת? אודה ואתוודה: אני מיהרתי לקפוץ לביקור בכיכר שנאת החינם, או בשמה היותר מוכר – טוויטר.
כן, יש מצב שלא הבנתי את הקונספט של תשעה באב. כמה טוב שיש גם סוגים אחרים של בני אדם, כאלה שלא רק מתאבלים בגלל שנאת חינם אלא גם פועלים בנחישות כדי למנוע אותה. לא צריך לחפש אותם רחוק מדי, מספיק להגיע עד אמריקה. ליתר דיוק: עד 'שתי אמריקות', סרט דוקומנטרי מהשנה שעברה שהצפייה בו על המסך הקטן תגרום לכם להתמוגג, אולי אפילו להזיל דמעה של התרגשות. בעיקר אם אתם ימנים.
אלכסנדרה פלוסי היא עיתונאית ויוצרת סרטים תיעודיים, רובם ככולם בנושאים פוליטיים פנים-אמריקניים. פלוסי היא גם נסיכת השמאל הליברלי בארצות הברית, בתה של יו"ר בית הנבחרים ובכירת המפלגה הדמוקרטית ננסי פלוסי. דווקא מהפוזיציה הזאת, ומתוך ביטחון בעמדותיה הפוליטיות המשויכות לאגף השמאלי גם בקרב הדמוקרטים, יוצאת פלוסי הבת אל הדרכים כדי לשוחח עם מתנגדיה הפוליטיים ולהבין את עמדותיהם. זה הסיפור של wשתי אמריקותw, מאמץ כן לגשר על הפער הבלתי ניתן לגישור בין הימין הדתי השמרני בן מעמד הפועלים ובין אליטות השמאל החילוני והליברלי.
אגב, פלוסי כבר ביקרה בעבר במעוזי הימין, שאותם תיעדה בסרטה 'Right America: Feeling Wronged' מ-2009. רק שאז היא הייתה בצד הפוליטי המנצח, עם היבחרו של ברק אובמה, ואילו ב'שתי אמריקות' המנצחים הם המרואיינים.
נו טוב, אומר לעצמו הקורא העברי למוד הניסיון, עיתונאית שמאלנית עושה סרט על הימין הדתי. מה כבר יכול להשתבש? ואכן, פתיחת הסרט מעלה חשד קל בכוונות הבמאית. המסע שלה נפתח בסאת'רלנד ספרינגס, עיירה טקסנית שחוותה אירוע ירי המוני קטלני בכנסייה בסוף 2017. הלהט הדתי של התושבים במקום נשמע זר ומוזר לא רק לאוזניה החילוניות של היוצרת אלא גם לאוזניו של הצופה הסרוג. אלא שדי מהר החששות מתפוגגים והסרט מתגלה כהוגן, מכבד ואף רווי אמפתיה כלפי גיבוריו. פלוסי מביאה את קולם של המושתקים, קול צלול ומפוכח ורציונלי של ציבור רחב שתומך בערכים שמרניים, מנהל מלחמת הישרדות כלכלית מול גופי שמאל ומצביע טראמפ.
המסע של פלוסי עובר בין מקומות שונים ומדינות שונות לפי הנושאים שעומדים על הפרק: נשק, גזע, פרנסה, הגירה, אקלים ומעמד האישה. בין לבין היא משתמשת בקטעים מנאומיו של הנשיא האמריקני ומעמתת את תומכיו עם הפער שבין נאומים למעשים. הצופה הימני הממוצע בוודאי ירווה נחת מהתשובות שהיא מקבלת, כמו גם מהמרואיינים עצמם. קשה שלא להתאהב בטיפוסים השונים והצבעוניים לאורך הסרט, כולל האקסצנטריים, הקולניים והששים-אלי-קרב שבהם. קשה גם לעמוד בפני השלווה, השמחה, האופטימיות והקהילתיות של תושבי העיירות והכפרים השמרניים. ובכלל, בסרט מתנהל היפוך תפקידים שובר סטיגמות, כשרבים מהדוברים מבטאים גישה סובלנית, דמוקרטית, תרבותית ואנושית יותר מהיריבים הפוליטיים שמייחסים להם תכונות הפוכות.
'שתי אמריקות' אינו שמו המקורי של הסרט. במקור הוא נקרא 'מחוץ לבועה', שם שהיה ראוי להשאיר גם אצלנו, משום שהסרט מתאר את החברה הישראלית לא פחות מאשר את החברה האמריקנית. כמו בארצות הברית, גם כאן הימין זוכה לטיפול תקשורתי ותרבותי דרך תופעות שוליים, בעוד עמדות מרכזיות ומייצגות יותר זוכות לזלזול ולהתעלמות מהצד האחר. אלכסנדרה פלוסי מציעה אופציה אחרת, שבה מנהלים דיון דרך הקשבה ולא דרך כותרות שמלבות יצרים ופילוג. "אי אפשר לדבר ולהבין במקום של האשטאג", אומרת אחת הדמויות בסרט. כן, אתם צודקים, כניסה לטוויטר בתשעה באב בהחלט לא הייתה הצעד הנכון.