בשבע מהדורה דיגיטלית

מהפיכה של שמחה - סיפור לילדים

"ט"ו באב הגיע, חג למתחתנות..." שרה אחותי חמדת, תוך שהיא רוקדת בחדר ומריחה את זר הפרחים ששלח הארוס שלה, יוסי.

אסתי רמתי , י"ד באב תשע"ט

לא צריכים להיות נשואים, ואפילו לא מבוגרים, כדי לשמח חתן וכלה
לא צריכים להיות נשואים, ואפילו לא מבוגרים, כדי לשמח חתן וכלה
איור: עדי דוד

"איזה חג מקסים זה ט"ו באב. נכון, שירה?" היא אמרה במין מבט חולמני, שכבר למדתי להכיר די טוב בחודשים האחרונים.

"כן, כן, סבבה של חג..." אמרתי ביובש, ויצאתי מהחדר. בחוץ מצאתי את אמא עם חיוך גדול. "היי, שירה, תראי איזו שרשרת יפה אבא קנה לי!" היא אמרה, והראתה לי שרשרת צבעונית ועדינה, בדיוק כמו שהיא אוהבת, בתוך קופסת מתנה. "מהמם, אמא!" התפעלתי. "לכבוד מה זה?". "לכבוד ט"ו באב, כנראה", היא אמרה, ומדדה את השרשרת מול המראה. "בטח היו כל מיני הנחות ומבצעים בחנויות".

מאוחר יותר ישבתי עם חברתי אורי ושיחקנו קטאן. "תקשיבי, נראה לי שאנחנו צריכות להתחתן", אמרתי לה.

"להתחתן?!" אורי הרימה זוג גבות, "אנחנו בנות שתים עשרה, שירה. זה לא נראה לך טיפ טיפונת צעיר מדי?"

"טוב, ברור שלא התכוונתי ברצינות", אמרתי, "אבל אני חושבת שזה ממש לא בסדר שיש חג יהודי שלא שייך לנו בכלל. מה זה הדבר הזה?! בכל חג יש לנו מה לעשות: לעזור לקשט את הסוכה בסוכות, לעזור להכין עוגות גבינה בשבועות, אפילו לצום ביום כיפור אנחנו כבר יכולות - אבל בט"ו באב אנחנו ממש מחוץ לעניינים!"

"וואלה", הסכימה אורי, "את צודקת! זאת ממש הדרת רווקות! אני מציעה שנחפש איזה תוכן אחר שאנחנו יכולות להכניס בחג הזה, בלי להתחתן. אולי את רוצה שנלך לחולל בכרם או משהו?"

"לא תודה", צחקתי, "אני אומנם אוהבת מאוד לרקוד, אבל לא בא לי שיחטפו אותי... ועכשיו תביאי לי כבשה ונפסיק לדבר שטויות".

אחר הצהריים, אחרי שאורי הלכה הביתה, חמדת פנתה אליי: "שירוש, תראי איזה ווטסאפ קיבלתי..." והיא הראתה לי את ההודעה: "פנויים היום? זוג גרי צדק מתחתנים הערב, ואנחנו מחפשים חבר'ה צעירים ונמרצים שיבואו לשמח חתן וכלה. לשני בני הזוג אין בארץ הרבה מכרים, אז אתם מוזמנים לעשות מצווה גדולה!"

הבטתי בנייד, ואז בחמדת. מה בדיוק היא רוצה ממני?

"שמעתי אותך ואת אורי מפטפטות היום בצהריים", היא אמרה, "סליחה, לא התכוונתי לצוטט לשיחות שלכם, אבל הייתי בחדר השני ודיברתן ממש בקול. חשבתי שאת באמת קצת צודקת, ואז קיבלתי את הווצאפ הזה, ואמרתי לעצמי: בינגו!".

"לא הבנתי", אמרתי.

"תקשיבי, יש ארגון כזה שהמטרה שלו היא לעזור לזוגות שמסיבה כלשהי אין להם הרבה חברים שיכולים לעשות שמח בחתונה שלהם. תארי לעצמך כמה שזה מבאס שבערב הכי משמח בחיים בקושי יש אנשים, ורק שניים וחצי אנשים רוקדים..."

חשבתי על זה רגע. זה באמת נשמע עצוב! חמדת הזמינה לחתונה שלה המון חברות. בטוח שיהיה כיף גדול.

"כל הכבוד, אבל מה זה קשור אליי?" שאלתי.

"לא הבנת? ארגנתי לך פעילות מיוחדת לט"ו באב!" היא הסבירה. "החלטתי שאני אלך לחתונה הזאת, ואת מוזמנת לבוא איתי. לא צריכים להיות נשואים, ואפילו לא מבוגרים, כדי לשמח חתן וכלה!"

בהתחלה זה נראה לי קצת משונה ללכת לחתונה שאני לא מכירה בה אף אחד, אבל כשחמדת הסבירה שיהיו שם הרבה אנשים שלא מכירים את בני הזוג, החלטתי שזה דווקא רעיון נחמד. הזמנתי גם את אורי, וכך שלושתנו מצאנו את עצמנו רוקדות במרץ במעגלים גדולים עם שרה, הכלה הגיורת, ושרות שירים בכל הכוח. שרה נראתה מאושרת ממש, וגם אנחנו שמחנו שמצאנו מה לעשות בחג האהבה.