בשבע מהדורה דיגיטלית

"אנחנו שחקנים בסרט של אירוע לאומי"

יואב ורחלי שורק רצו לחגוג השבוע את יום ההולדת של בנם, אבל מצאו את עצמם יושבים עליו שבעה, מוצפים במבקרים ובתומכים מהארץ ומהעולם.

רבקי גולדפינגר , י"ד באב תשע"ט

"באו לפה אנשים מכל העולם". דיוויד פרידמן, שגריר ארה"ב בישראל, עם המשפחה האבלה
"באו לפה אנשים מכל העולם". דיוויד פרידמן, שגריר ארה"ב בישראל, עם המשפחה האבלה
ללא קרדיט צילום

דביר שורק הי"ד היה אמור לחגוג השבוע את יום הולדתו ה-19. במקום חגיגה, בלונים ועוגה, בני משפחתו ישבו עליו שבעה וציינו בכאב חיים צעירים שנגדעו באחת.

"אנחנו באמצע השבעה, מה יש לחגוג?" אמר השבוע אביו של דביר, יואב שורק. "זה משמעותי לנו שיום ההולדת יוצא בתוך השבעה, זה סוג של סגירת מעגל. מה גם שהברית שלו הייתה בבית הכנסת שממנו יצא מסע הלוויה ובחצר הבית שבו אנחנו יושבים שבעה".

שורק מתייחס לרצח בנו, שנרצח בדקירות בידי חוליית מחבלים ביום רביעי האחרון בערב, בעת שחזר לישיבת ההסדר 'אור תורה מחניים' לאחר שיצא לרכוש מתנה לרבניו.

״באופן כללי אנחנו מרגישים שהאירוע הזה, מבחינת הפיגוע עצמו ואיך שהוא התרחש, הוא כמעט בלתי נתפס. מבחינת המהירות שהם הצליחו לבצע את הדבר הזה, מבחינת המקום, שרגע אחר כך אנשים עברו בו בתנועה אזרחית ולא ידעו שום דבר. משהו בסיפור עצמו קצת נשגב מההבנה הרגילה. גם האופן שבו הוא התקבל בציבור חורג ממה שהיינו מצפים, וזה מוביל אותנו להניח שיש כאן סיפור שהוא גדול מאיתנו", אומר האב. "זה היה אמור להיות אירוע שלנו, של שבעה על הבן היקר שלנו, והבנו פתאום שאנחנו קצת שחקנים בסרט של איזשהו אירוע לאומי. לא בחרנו בזה, זה חזק מאיתנו. באו לפה אנשים מכל העולם. אנחנו מקבלים הרבה כוחות, תמיכה גדולה מאוד. האירוע הזה נגע בכל כך הרבה לבבות".

שורק הודה לכוחות הביטחון על תפיסת המחבלים החשודים ברצח בנו בביתם שבכפר כאחיל, וציין כי היה מעדיף אילו לא היו נתפסים כשהם בחיים. "האכזבה הזאת היא לא שלנו, היא אכזבה לאומית", אמר. "אני מנחש שגם הכוחות קיוו לתפוס אותם בסיטואציה כזאת שהם לא יהיו בין החיים. קיבלנו מסרים, דרך ערוצים רשמיים וגם לא רשמיים, שהפעולה של כוחות הביטחון הייתה מאוד נחושה וחדורת מוטיבציה. זה ביטוי לכך שהפשע נגע לרבים בעם".

רוצחי דביר שורק נלכדו

"היה לו כבוד לכל אדם"

אריאל שלום (19), היום תלמיד ישיבת ההסדר בירוחם, למד בישיבה התיכונית הזורעים יחד עם דביר במשך ארבע שנים. בליל הפיגוע הוא קיבל הודעה מאמו של דביר, רחלי שורק, על כך שמתנהלים חיפושים אחר חברו הטוב, אך באותו שלב לא שיער כלל מה עתיד להתחולל.

"אמא של דביר כתבה לי הודעה שהם מחפשים אותו כבר כמה שעות, וביקשה שאשאל בקבוצת הווטסאפ של הכיתה אם מישהו במקרה ראה אותו. חשבתי שיכול להיות שנגמרה לו הבטרייה של הפלאפון ולכן לא משיגים אותו, והלכתי לישון. בבוקר מיד אחרי התפילה שלחתי לה הודעה 'מה קורה?'. תוך כדי ראיתי ידיעה בחדשות על גופת חייל שנמצאה ליד מגדל עוז. מיד ידעתי שמדובר בדביר. אחרי חצי דקה של הלם פרצתי בבכי נוראי, רצתי למדבר ובכיתי בלי סוף", הוא משתף בכנות. "אמא של דביר כתבה לי יותר מאוחר שהמצב לא טוב. היא הסבירה שהתמהמהה עם התשובה כי לא רצתה לצער אותי. בתוך סרט האימה שהיא הייתה בו, היא דאגה חלילה לא לצער אותי. זה מדהים ומלמד מאיזה עץ צמח דביר".

מאז היוודע דבר הרצח, מתמודד אריאל עם צער הפרידה מחברו. "אני מרגיש אבל. בבית בעפרה הרגשתי שבא לי לשבת על כיסא נמוך יחד עם המשפחה. איבדנו חבר טוב ואדם בעל אישיות מיוחדת", הוא אומר. "אחד שידע להקשיב ולשמוע את האחר, ולא רק חיפש לענות ושישמעו אותו. בכיתה י' הוא הציע שנאפה יחד לחם משיבולים שגידלו בישיבה. ביצענו את כל השלבים שצריך, קצרנו בעצמנו, הפרדנו את המוץ מהחיטה, טחנו עם מטחנה, הכנו בצק וחיכינו שיתפח. כבר דמיינו את לחם החלומות שלנו, אבל אז גילינו שהבצק החמיץ. כנראה שהיה חם מדי. אני ממש התבאסתי, אבל דביר חייך, משך בכתפיים ואמר: 'לא נורא, אפשר להכין בצק אחר'. זה בדיוק דביר, עם היכולת להתקדם ולעבור הלאה. לחיות את ההווה בצורה הכי נכונה שיש".

מה אתה חושב שתיקח ממנו?

"את החתירה לכנות, את הפשטות, את המאמץ לחיות חיים בלי ציניות ואת האהבה לזולת. היה לו כבוד לכל אדם באשר הוא".

חיים משמעותיים שנגדעו

הרב נועם כץ, שחינך את דביר במשך שלוש שנים בישיבת הזורעים, כואב את האובדן. "התחושה היא אובדן של מישהו שהיה יכול לחיות חיים מלאים, משמעותיים ובונים", הוא נאנח. "משהו מאוד עמוק נגדע בגלל מעשה חסר תכלית של רוע".

"דביר היה מהחבר'ה שאתה לא שומע אותם בכיתה. בחור שבדרך כלל אוהב לשמור על השקט שלו כשהוא בציבור, ועדיין עם נוכחות מאוד חזקה. מקשיב, שומע וסופג, עם העיניים שמזמינות אותך לדבר עוד. עיניים שהביעו לאן הדברים מחלחלים. בחור עם אמת, אחד כזה שאין אצלו משחקים. עיניים שמדברות אמת, וזאת אמת נוגעת וכל כך עמוקה. השבוע נזכרתי שכאשר התחלתי לחנך את הכיתה הזאת, בכיתה י', עשיתי סבב שיחות אישיות כדי להכיר אותם. אחת השאלות ששאלתי כל תלמיד הייתה: תן לי שני שמות של חבר'ה מהכיתה שהם חברי נפש. אני זוכר את הפליאה שלי איך כמעט כולם, אחד אחרי השני, ציינו את דביר כחבר הכי טוב. וזה למרות שהוא בחור שקט ואולי אפילו מופנם. אני חושב שזו הנקודה של האמת שנגעה בכולם. אנשים מרגישים שלידו לא צריך להיות בפוזה והם יכולים להיות מי שהם. אי אפשר היה להיות לידו ציני. הוא חי את החיים באמת כפי שהוא ראה לנכון, והעניק חיבוק, תמיכה וחברות אמיתית".

הרב כץ מתאר את העוצמה השקטה של דביר שהקרינה על הסובבים אותו. "בכיתה י"א יצאנו לשבוע פעילות ביהודה ושומרון. בסיור בהר עיבל דביר ביקש לספר על הקרב שבו סבא שלו, הרב בנימין הרלינג, נפל לפני 19 שנה. בדרך כלל דביר לא היה מדבר בציבור, אבל זה היה לו חשוב. עמדנו שם, ודביר הוציא את הספר 'איש ימינך' שיצא לזכרו והתחיל להקריא את סיפור הקרב. בהתחלה, כמחנך, ניסיתי לשכנע אותו לדבר בעל פה, אבל מהר מאוד ראיתי שהוא עושה את זה כל כך מבפנים, עמוק מהלב. החברים האזינו ושתו את דבריו בצמא. זה היה אירוע מאוד נוגע ללב".

עם תלמידיו ההמומים נפגש הרב נועם בלוויה. "אלו חבר'ה שפעם ראשונה בחייהם פוגשים את החיים נגדעים ככה לידם. זה לא פשוט. יש הרבה בכי. היו כאלה שלא הפסיקו לבכות כמה ימים. הם מדברים, מבטאים תחושות. הם רוצים כל הזמן להיות ביחד ומחזקים זה את זה".