דביר הסתכל בעיניים טובות, חיפש את הטוב

דבריו המלאים של יואב שורק שנאמרו מעל קבר בנו דביר הי"ד באזכרה במלאת שבעה ימים להירצחו בפיגוע בגוש עציון.

יואב שורק , ט"ו באב תשע"ט

דביר שורק הי"ד
דביר שורק הי"ד
צילום: באדיבות המשפחה

באחד מימי השבעה התעוררתי כשמהדהדת בראשי פיסקה מדברי הרב קוק באורות ישראל:

"עצמות החפץ של היות טוב לכול – בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים, בין באיכותו של הטוב. זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה".

המשפט הזה התנגן לי מאז בראש כל העת. כפי שהרב מסביר בהמשך, זהו משפט מאוד לא מעשי. היות טוב לכל, בלא שום הגבלה כלל בין בכמות הניטבים, בין באיכותו של הטוב - זה עקרון כללי מאוד מאוד. כשהוא יורד אל המציאות, זה הרי לא כך: יש רע שצריך להלחם בו, יש טוב ורע, יש הבחנות, יש הפרדות. ולכן גם, כמו שהרב כותב, זה אפילו לא נשמתה של 'כנסת ישראל', אלא 'הגרעין הפנימי של מהות נשמתה', כלומר הבפנים של הבפנים של הבפנים. משהו שכמעט לא מתגלה בעולם - אבל הוא שם. "זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה", כלומר, זה נמצא במהות של עם ישראל. ואת זה גם הרגשנו דרך החיבור של עם ישראל לנשמה של דביר ולזכרונו.

דביר היה צעיר בהרבה מובנים, והיה בוגר בהרבה מובנים אחרים, כמו שלמדנו מתוך כל מיני סיפורים. אבל באמת, להיות "טוב לכל" זה הדבר שהכי אפיין אותו. פשוט חיפש, הסתכל בעיניים טובות מסביבו, וחיפש איפה אפשר להיטיב – והיטיב שם. לפעמים במעשה שחייב תעצומות, לפעמים בעצם הנוכחות שלו, או המבט שלו, שהרגישו בו שהוא רוצה את טובתך.

אזכיר בקצרה שני סיפורים כל כך אופייניים מתוך רבים רבים. באה מישהי אתמול שסיפרה לנו על אחד הבחורים מאתיופיה שנמצאים בישיבת מחניים, כמנהיגות צעירה, וחוזרים אח"כ לשם. דביר סיפר לנו עליהם כמה פעמים כי הוא רצה להביא אותם הביתה (לא יצא בסוף). סיפר אחד הבחורים, שהוא מצא את עצמו אבוד בבית המדרש, לא היה לו רקע, היה לו הרבה רצון אבל הוא נאלם דום מול הגמרא – כל העולם הזה היה לו כל כך חדש. עד שבא דביר, ופשוט התחיל לתפוס אותו, במאור פנים ובחיבוק, והתחיל ללמוד איתו בוקר בוקר במשך איזו תקופה עד שהוא נכנס לעניינים.

חבר אחר שהיה אתמול סיפר, שדביר לא היה איתו בקשר הרבה מאוד שנים (הם למדו יחד בחטיבת הביניים), ופתאום דביר ראה אותו לפני כמה חודשים באיזשהו אירוע. הייתי צריך לתפוס איזה אוטובוס, סיפר החבר, ודביר ליווה אותי ובדרך שאל אותי מה שלומי. שאלה תמימה, שגורה, אבל כשהוא שאל קיבלתי מתיקות כזו, כי הרגשתי בתוך המילים שהוא באמת מאוד מתעניין בשלומי, שמאד אכפת לו.

כל כך הרבה דברים נוכל ללמוד מדביר שלנו. הרבה דברים שגם לא ידענו. ודברים שידענו, ידענו אותם בקטן ועכשיו מבינים שהם היו בגדול. וכנראה גם התמימות שלא נפגמה, שפגעו בו בלי שהוא עמד מול הרוע הזה, ושעוד הוא אפילו לא נכנס לבירורים האלו של ללבוש מדים ולהילחם במי שצריך להלחם בו. נשאר במקום הזה של היות טוב לכל, והזכיר לכולנו שבסוף, עם כל הבירורים שעושים אחרי זה, להיות טוב לכל זה דבר שממשיך להיות רלוונטי. שזה משהו שתמיד טוב לאחוז בו וצריך לזכור אותו ואפשר לעשות אותו בכל מקום ובכל דרך.

אומרים שהוא 'נהרג על קידוש השם'. ואתה שואל את עצמך מה המשמעות של זה. הרי, אל"ף, הוא לא ידע שהוא כזה, זה קרה לו. הוא לא היה מודע לזה. ובי"ת, יש מי שיגיד – זה חילול השם, שהורגים יהודי ככה, על אדמת אבותיו, שהולך בתמימות. ובאמת, מותו עשה קידוש השם מאוד גדול אבל לא על המוות אלא על החיים. זאת אומרת פתאום הדברים שהוא עשה בחיים – על זה דיברו. על האור שהיה לו בחיים, וממה שהגיע אלינו הביתה, זה באמת עשה קידוש השם גדול מאוד ואיחוד גדול, וזו זכות גדולה, שאנחנו לא יודעים איך התגלגלה אלינו.

אני חושב, - אני לא יודע, אני חדש בתחום - שהכאב על אבדן מתחלק לכמה חלקים. אחד זה הטראומה של עצם האירוע. כשקורה דבר כזה זה מערער את הביטחון הקיומי – שדבר כזה יכול לקרות, שקרה, שקרה לך. זה בוקס בבטן, שכל אחד מגיב לו אחרת, והוא צריך כמובן את הזמן להתאושש, אולי את הטיפול המתאים. את הערעור הזה צריך לחזק ובסוף מתחזקים, זה דבר אחד.

דבר שני, זה החיסרון, שהוא לא יהיה איתנו, הגעגוע. זה לא ילך לשום מקום, ובכל פעם שנהיה במקום שהיה ראוי שיהיה והוא לא יהיה, מן הסתם נדמע, בצורה כזו או אחרת. הגעגוע יש בו גם משהו מתוק, אבל יש בו גם כאב גדול.

והדבר השלישי שאני חושב שיש הרבה פעמים במצבים כאלה, הוא אולי הכאב היותר רע, יותר הרסני, וזה הצער עליו. על ההרוג. הרבה פעמים, כשמישהו נפטר צעיר, יש איזו אכזבה ממה שהוא לא עשה, מה הוא היה יכול, מה הוא לא הגשים, ואיזה מסכן הוא שככה הוא גמר, וכולי. ובתוך זה גלומה גם איזו אשמה, ותחושה קשה של החמצה.

במקרה של דביר, וזה מאוד התחזק לי ואני חושב שלכולנו במהלך השבעה, זה אחרת. הוא חי חיים מלאים. לא השאיר קצוות פתוחים, כי הוא חי את העכשיו. בלי יומרות גדולות, בלי להתעסק בתכנונים רבים לעתיד. הוא לא הותיר אחריו רכוש, וחוץ מכמה שיחי ירקות ונטיעות רכות לא הותיר אחריו דברים שהוא התחיל ולא גמר. ואנחנו עוברים בזיכרון ובסיפורים על השבועות האחרונים, ועל השנה האחרונה, ובכלל, ורואים שהוא חי את החיים, והביא המון אור לאנשים. מבחינתו אני רגוע. הוא עשה עסק טוב. הוא בא לעולם לתשע עשרה שנים יפות, ולא הספיק להתאכזב.

תלמידי חכמים שהיו בשבעה הזכירו את האגדה על רבי יוחנן בן זכאי, שבאו תלמידיו לנחמו. אני רוצה להקריא אותה כי היא מאוד לענייננו:

"כְּשֶׁמֵּת בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְנַחֲמוֹ.
נִכְנַס רַ' אֱלִיעֶזֶר וְיָשַׁב לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ: רַבִּי, רְצוֹנְךָ, אֹמַר דָּבָר אֶחָד לְפָנֶיךָ.
אָמַר לוֹ: אֱמֹר.
אָמַר לוֹ: אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה לוֹ בֵּן וּמֵת וְקִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין.
וּמִנַּיִן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּדַע אָדָם... כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל" (בראשית ד, כה) – אַף אַתָּה קַבֵּל תַּנְחוּמִין.
אָמַר לוֹ: לֹא דַּי לִי שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר בְּעַצְמִי, אֶלָּא שֶׁהִזְכַּרְתָּ לִי צַעֲרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן."

הרי לנו, שכבר חכמים הכירו את התופעה שהתבדחנו עליה מדי פעם, של "באנו לחזק ויצאנו מחלישים".
והמדרש ממשיך:

"נִכְנַס רַ' יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר לוֹ: רַבִּי, רְצוֹנְךָ, אֹמַר דָּבָר אֶחָד לְפָנֶיךָ.
אָמַר לוֹ: אֱמֹר.
אָמַר לוֹ: אִיּוֹב הָיוּ לוֹ בָּנִים וּבָנוֹת וּמֵתוּ כֻּלָּם בְּיוֹם אֶחָד וְקִבֵּל עֲלֵיהֶם תַּנְחוּמִין, אַף אַתָּה קַבֵּל תַּנְחוּמִין.
וּמִנַּיִן שֶׁקִּבֵּל אִיּוֹב תַּנְחוּמִין? שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' נָתַן וַה' לָקַח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ" (איוב א, כא),
אָמַר לוֹ: לֹא דַּי שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר בְּעַצְמִי, אֶלָּא שֶׁהִזְכַּרְתָּ לִי צַעֲרוֹ שֶׁל אִיּוֹב.
נִכְנַס רַ' יוֹסֵי וְיָשַׁב לְפָנָיו.
אָמַר לוֹ: רַבִּי, רְצוֹנְךָ, אֹמַר דָּבָר אֶחָד לְפָנֶיךָ.
אָמַר לוֹ: אֱמֹר.
אָמַר לוֹ: אַהֲרֹן הָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים גְּדוֹלִים וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶם בְּיוֹם אֶחָד וְקִבֵּל עֲלֵיהֶם תַּנְחוּמִין.
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג) –
אֵין שְׁתִיקָה אֶלָּא תַּנְחוּמִין, וְאַף אַתָּה קַבֵּל תַּנְחוּמִין. אָמַר לוֹ: לֹא דַּי שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר בְּעַצְמִי, אֶלָּא שֶׁהִזְכַּרְתַּנִי צַעֲרוֹ של אַהֲרֹן.
נִכְנַס ר' שִׁמְעוֹן וְאָמַר לוֹ: רַבִּי, רְצוֹנְךָ, אֹמַר דָּבָר אֶחָד לְפָנֶיךָ.
אָמַר לוֹ: אֱמֹר.
אָמַר לוֹ: דָּוִד הַמֶּלֶךְ הָיָה לוֹ בֵּן וּמֵת וְקִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין.
וּמִנַּיִן שֶׁקִּבֵּל דָּוִד תַּנְחוּמִין? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְנַחֵם דָּוִד אֶת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ... וַתֵּלֵד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה" (שמואל-ב יב, כד) –
אַף אַתָּה, רַבִּי, קַבֵּל תַּנְחוּמִין.
אָמַר לוֹ: לֹא דַּי שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר בְּעַצְמִי. אֶלָּא שֶׁהִזְכַּרְתַּנִי צַעֲרוֹ שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ!"

ובכן, אנחנו בחברה טובה של הורים שכולים: דוד המלך, אהרון הכהן, ועוד. אבל כל זה לא מנחם את רבן יוחנן בן זכאי.
"נִכְנַס רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. כֵּוָן שֶׁרָאָהוּ אָמַר לְשַׁמָּשׁוֹ: טוֹל כֵּלַי וְלֵךְ אַחֲרַי לְבֵית הַמֶּרְחָץ,
לְפִי שֶׁאָדָם גָּדוֹל הוּא וְאֵינִי יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ."
כלומר, רבן יוחנן מכין את הציוד לצאת מן האבל, ללכת למרחץ, כי הוא משער שרבי אלעזר ינחם אותו. ואכן,
"נִכְנַס וְיָשַׁב לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל,
לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ הַמֶּלֶךְ פִּקָּדוֹן.
בְּכָל יוֹם וְיוֹם הָיָה בּוֹכֶה וְצוֹעֵק וְאוֹמֵר: אוֹי לִי, אֵימָתַי אֵצֵא מִן הפִּקָּדוֹן הַזֶּה בְּשָׁלוֹם.
אַף אַתָּה, רַבִּי, הָיָה לְךָ בֵּן, קָרָא תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, מִשְׁנָה הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, וְנִפְטַר מִן הָעוֹלָם בְּלֹא חֵטְא – וְיֵשׁ לְךָ לְקַבֵּל עָלֶיךָ תַּנְחוּמִין כְּשֶׁהֶחֱזַרְתָּ פִּקְדוֹנְךָ שָׁלֵם.
אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן: אֶלְעָזָר בְּנִי, נִחַמְתָּנִי, כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם מְנַחֲמִין."
החזרנו פקדוננו שלם.

אחד מהמון המסרים שקיבלתי, היה מיהודי יקר שכתב לי: "גם עם כינור שפקע בו מיתר, אפשר לנגן עליו". זה ודאי נכון. ואני חשבתי לעצמי: למה פקע מיתר? גם כינור שאחד מהמיתרים שלו קצר – אפשר לנגן עליו. ויש צליל מיוחד למיתר הקצר הזה.
אז, אני רק רוצה לומר, באמת, אנחנו נמשיך להיות משפחה שמחה, ככה אני משער. אני לא מתחייב, אני משער. לא בגלל שנחזיק את עצמנו בכוח כי כולם אמרו לנו 'תהיו חזקים', לא בגלל זה, אלא כי אתה דביריק במקום טוב, טוב מאוד, החזרנו פקדונך ללא חטא. כמעט השלמת שנותיך.

יהיו דברים שמן הסתם יהיה קשה לנו לעשות, כי החסרון שלך יורגש מיד, אז אולי לא נעשה אותם, אנחנו לא נריב עם זה. אבל למשבצת של המסכנים לא ניכנס, כי זה לא כיף, וזה לא נכון. הכינור שלנו עשיר גם כעת.

כל השבעה באו אנשים ואמרו לנו "אם צריך משהו, כל דבר, אנחנו לרשותכם". עוד ועוד אנשים, ובאמת אמרו את זה מכל הלב. אולי גם נשתמש ברצון הטוב והמאיר הזה.

בינתיים, אני רוצה לנצל את הרצון הזה לבקשה אחת, שאני יודע שהיא לא קלה: תרשו לנו להיות גם קלים, אפילו שמחים, או כמו שדביר אמר, ורות הזכירה בהספד: "לחיות ת'חיים".

זה מה שנכון לנו, כמשפחה. והצער? הוא יהיה. לא צריך לדאוג לו.