בשבע מהדורה דיגיטלית

שלום בית

הבעבוע התמידי של בעלי התשובה מביא אותנו אל הבית החדש בירושלים. זה הזמן להיפרד מהבית האוהב שלנו, שהכיל בין קירותיו חיים שלמים

איה קרמרמן , כ"א באב תשע"ט | עודכן: 12:16

איה קרמרמן
איה קרמרמן
צילום: יעל אילן

יש לי תאוריה שלבעלי תשובה אין בית. בשום מקום לא באמת נצליח להתמקם, לפרוק את הארגזים, לומר "זהו, הגענו למנוחה ולנחלה". אולי כולם מרגישים ככה. אולי זה קשור לעובדה שלשכינה אין בית. לא יודעת, אני לא כזאת צדיקה שמרגישה שכינות בצערן. אני חושבת שאצל בעלי תשובה זה מאוד חזק כי פעם אחת כבר ניתקנו את עצמנו מהבית שבו גדלנו, ומאותו ניתוק נולד חיפוש לבית חדש שיהיה מדויק יותר. חיפוש תמידי שכזה, מבעבע מתחת לפני השטח. לפעמים הוא מבעבע בחוזקה, לעיתים רחוקות הוא נחלש. כמעט נעלם, הבעבוע, כמו בצ'ולנט.

אני מכירה את הבעבוע הזה מקרוב. גם בעלי, שיסוד העפר שלו יותר חזק משלי, מצליח להכניע את הבעבוע שלו. אבל לשמחתו, אני מקווה, הוא התחתן איתי, מבעבעת תמידית שכזאת. בכל פעם שהוא חושב שהוא התמקם לו, אני מתחילה לעשות קולות רתיחה. יש פעמים שהוא ניסה להדחיק, להחליש את האש. יש פעמים שהוא פשוט הרים ידיים, הבין שאין לו סיכוי. איזה מזל שהשם שידך אותי עם מישהו זרמן וארזן מקצועי. בינתיים ב-24 שנים עברנו יחד עשרה בתים. ממוצע לא רע.

למרות הכול, ירושלים

בשבוע שעבר קמתי בבוקר, התיישבתי וניסיתי לאחוז בטיפת דעת. אני משתדלת להגיד "מודה אני" לא בשלוף, באינסטינקט. לא רוצה מצוות אנשים מלומדה, לא מעוניינת להודות כי הסבירו לי שצריך. רוצה להרגיש את זה. רוצה לנשום עמוק ולהבין באמת כמה אני מודה ועל מה. אני לא אומרת שזה תמיד מצליח, יש ימים שכל מה שבא לי זה להתכרבל במיטה ולהודות עוד שעתיים. אבל בשבוע שעבר, איך שהתיישבתי הבנתי. כשאמרתי "מודה אני" התחלתי לבכות. זו תהיה הפעם האחרונה שאני אומרת "מודה אני" בבית שלנו ברעננה.

החלטנו לעבור לגור בירושלים. משבוע הבא בעזרת השם, אם הכול ילך כמו שצריך, אנחנו ירושלמים. כן, זה מפתיע, גם אותנו. מה יש לתל אביבית ולנתנייתי לחפש שם? אין ים, אין חופים, אין שופינג והם אומרים מאאתיים. כזה ששומעים את האל"ף. שנים צחקתי על ירושלים. שנים לא סבלתי אותה, אחרי זה לא הבנתי אותה, אחרי זה החלטתי שהיא נחמדה. אחרי זה החלטנו להישאר בקשר, אני ועיר הקודש. בסך הכול יחסים די קרירים. בשנה האחרונה ירושלים התחילה להיכנס לליבי לא רק בתפילות. ועדיין, אם הייתם מתערבים איתי שאי פעם אגור שם, הייתי מפסידה. ובכל זאת, למרות הכול ואף על פי כן, אנחנו עולים.

ברגע ההתעוררות, בבוקר הפרידה, הבנתי כמה אהבה יש לאבא שבשמיים בשביל המשפחה שלי. חמסה. זכיתי לחיות בבית החלומות שלנו שלוש וחצי שנים. זה לא מובן מאליו ויש כל כך הרבה על מה להודות. אני מרגישה שממש בורכתי מפי עליון. מי שמכיר אותי יודע שאני שונאת לצאת מהבית. שונאת. כשהחברות שלי מזמינות אותי לאירועים הן צוחקות כי הן יודעות שבשבילי לצאת נכנס לגדר של מסירות נפש. אם באתי, סימן שזו חברות אמת.

על אף שהילדים שלי מעט יותר חברותיים ממני, לגבי הבית הם מרגישים כמוני. מבחינתנו הבית שלנו הוא מבצר. הילדים יודעים: הגעת הביתה משמע השארת את מעמסת העולם מחוץ לדלת. פה אוהבים אותך ומקבלים אותך לא משנה מה. מתוך המנטרה הזאת, כשבנינו את הבית השקענו הרבה מחשבה. לא לכבוד הקירות, אלא בשבילנו. שהקירות האלה יהיו כלי מכיל ואוהב למשפחה שלנו. הצלחנו. כולנו אוהבים את הבית הזה. גם אנשים שמעולם לא היו בבית ומסתובבים בין החדרים אומרים שאפשר לחוש באהבה שהכנסנו בכל פינה.

מבית לחלל אירועים

באנגלית יש הבחנה בין house ל-home. האוס זה המבנה. הום זה המקום בלב. והבית שלנו החזיר לנו אהבה. את ספר הבישול צילמתי במטבח שלי, שם נולדו כל המתכונים המשפחתיים. לא יכולתי לדמיין שהספר שלי יצולם במקום זר. והבית לא אכזב. "איזה אור מושלם יש לך במטבח", אמרה יעל הצלמת בכל הזדמנות. את הברית של הקטן שלנו עשינו בבית. שוב, רציתי משהו קטן, משפחתי ושלנו. הבית הפך את עורו ותוך כמה שעות הוסב לחלל אירועים קטן. בול למידות שלנו. כשבעלי דיבר בהשקה של הספר - שאיך לא, הייתה אצלנו בבית - הוא התייחס להחלטה התמוהה להזמין את כולם אלינו הביתה. הוא אמר שהוא יודע שקיים סיכוי שהייתי פשוט מבריזה אם זה אומר לצאת מהבית. חגים, שבתות, סוכה ענקית מלאת בריזה בדיוק ברגעי משבר, חיפושי אפיקומן, סיומי מסכתות, שבע ברכות, ימי הולדת. חיים. הבית שלנו היה מלא בחיים שלנו, עוטף אותם בחום.

בית שלי, תודה לך, אבל הגיע הזמן להיפרד. לא חשבתי שזה יגיע כל כך מהר. אפילו שאני מכירה את הבעבוע שלי. בכל פעם שנכנסתי בשעריך לא האמנתי כמה בת מזל אני. בית שלי, אנחנו נפרדים. תודה שלכמה שנים אפשרת לי לפרוק את הפקלאות שלי ולהרגיש שהגעתי לנחלה. אבל אני חייבת לבחור בילדים, בחינוך, בעבודת השם. שלא תתבלבל, בשביל כל אלה אנחנו עוזבים אותך, לא פחות. אני יודעת שאתה מבין אותי, כי בשבילם בנינו אותך. תודה לך, בית.

סלט קינואה וערמונים
צילום: איה קרמרמן

סלט קינואה וערמונים

סלט עם מרכיבים חורפיים שמקבל טוויסט רענן בזכות הלימון.

המצרכים הדרושים:

1 כוס קינואה (אדומה, לבנה או מיקס) / 1 חבילת ערמונים מבושלים וקלופים (הם באים בוואקום, אפשר להשיג בכל סופר) / 1 כוס קשיו קצוץ גס / 1 כוס פטרוזיליה, בצל ירוק ו/או כוסברה קצוצים / חצי לימון / 1 לימון סחוט / 3 כפות שמן זית / חצי כפית מלח

אופן ההכנה:

שוטפים היטב את הקינואה תחת מים זורמים / קולים בסיר את הקינואה כדקה, מוסיפים 1 וחצי כוסות מים ומבשלים כמו אורז / במחבת קולים את הקשיו הקצוץ ואת הערמונים, קצוצים גס גם הם. היזהרו שהקשיו לא יישרף / שוטפים את חצי הלימון ומקרצפים את קליפתו, היא תיכנס לסלט. קוצצים את הלימון דק ומוציאים כמובן את הגרעינים / מערבבים את כל מרכיבי הסלט, ואחרי כמה דקות טועמים ומתקנים תיבול.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com