בשבע מהדורה דיגיטלית

ההשקעה הטובה ביותר

במאמר בעיתון 'הארץ' הכותבת קובעת שאם באמת נרצה להעניק לילד מתנה - נעניק לו אחים.

ד"ר חנה קטן , כ"א באב תשע"ט

יש ראיות לכך שאחים ואחיות משפרים את הכישורים החברתיים של אחיהם
יש ראיות לכך שאחים ואחיות משפרים את הכישורים החברתיים של אחיהם
איור: עדי דוד

אנטיביוטיקה לקינוח.

מאמר בעיתון 'הארץ' מאת נטע אחיטוב הצליח להפתיע אותי. בין השאר המאמר מדבר על מספר הילדים הרצוי כדי להביא אושר להורים (וכי יש אפשרות לכמת?). הכותבת קובעת שאם באמת נרצה להעניק לילד מתנה - נעניק לו אחים.

לאחרונה קיבלתי לכך חיזוקים. חגגנו חתונה לבננו השמיני, ממרח השוקולד שבכריך המשפחתי, ומי שלא ראה את עבודת הצוות של ילדינו לא ראה לכידות משפחתית מימיו: האחת על התוכנית האומנותית, האחד על המתנות, האחד על הריקודים והאחר על האורחים. וכך גם בהפקת שבת שבע הברכות, שבה נכחו כמאה איש - הם מלצרו וארגנו ושעשעו ושחו בדברי תורה וחרזו חרוזים וחידונים והרעיפו מנות גדושות ומחויכות של אהבת אחים. אמת מה נהדר היה מעמד זה.

אבל זה לא התחיל היום. שורשי הלכידות המופלאה הזאת נטועים בימים אחרים, שבהם היה הבית כמרקחה. הם היו מתאספים צפופים סביב שולחן האוכל, כשכל אחד מתייצב לתורנות היומית שלו - אחת על טיגון החביתות, אחד על חיתוך הסלט, אחד הוא שר המשקים והאחר על שטיפת הכלים, אחד מכין את הסנדוויצ'ים למחר ואחד עוזר במקלחות של הקטנים. איש על מחנהו ואיש על דגלו.

כך נולדה מציאות של אכפתיות, של הטיית שכם, של פתיחת הלב. והאמת היא שלא הייתה ברירה. כשאמא לא בבית, רחוקה מהעין וגם מהאוזן, החבר'ה חייבים לקחת פיקוד. עד היום ברור לי שהיו חוויות מאוד מעניינות שנחסכו ממני בהיעדר מכשיר פלאפון, ואולי טוב שכך. זה שמר על השפיות שלי. הייתי רגועה ובטוחה שהכול מתנהל על מי מנוחות. רק לאחר שנים, בשיח לפי תומם, הם שיתפו אותי בחלק מהתעלולים. למשל, בת קטנה שהופלה לבור והוצאה משם רק אחרי בכי קורע לב, אצבע אומללה של אחד הבנים שנתפסה במיטה המתקפלת כשבעלי לימד סדר ערב בבית המדרש, ומדי פעם ליקוק המוני של אנטיביוטיקה שנלקחה מארון התרופות כקינוח של ארוחת הערב. כל אלה הם רק חלק מתעתועי הילדות כשאמא נעדרת.

בכל מקרה, הגדולים, שנולדו בצפיפות וישנו בצפיפות, נוהגים להתרפק על ילדות כיפית, עם חוויות מחייכות ובלי טיפת תחושת החמצה.

מינימום ארבעה ילדים.

באותו מאמר ב'הארץ' מובאים דבריו של בריאן קפלן, כלכלן אמריקני ואב לארבעה, מחבר הספר 'סיבות אנוכיות להוליד עוד ילדים'. לדידו, ארבעה ילדים ומעלה זהו המצב האופטימלי. אם אנחנו באמת רוצים להשקיע ברווחתם של ילדינו, טוען קפלן, הדרך הטובה ביותר היא להוליד להם אחים. גם במבט תועלתי בלבד, ולאו דווקא ערכי, כאשר זוג מרגיש שיש לו עניין רב בילדים, אנרגיה לגדל אותם ובסיס כלכלי - אז משפחה גדולה מביאה לאושר.

לפי סקר חברתי שנערך בארצות הברית בשנת 2018, עולה כי קרוב למחצית מהנשים האמריקאיות בין גיל ארבעים לחמישים ביטאו תחושת החמצה על כך שילדו פחות ילדים מאשר קיוו. כך עולה גם ממחקרים דמוגרפיים שבוצעו בארצנו - והתוצאות חצו מגזרים ואוכלוסיות.

ומה עם הילדים? יש ראיות לכך שאחים ואחיות משפרים את הכישורים החברתיים של אחיהם ותורמים לבריאותם. במחקר שנערך בקרב שמונת אלפים אחים ואחיות, שלושים אחוזים טענו שהאח או האחות יהיו הכתובת הראשונה שאליה יפנו במקרה חירום. מחקר אחר, שנערך באוניברסיטת אוהיו, מצא מתאם בין מספר האחים ובין סיכון מופחת לגירושין של אותם אחים. ההסבר שלהם לתוצאה הזאת הוא שילדוּת ברוכת אחים עשויה לספק כישורים חברתיים שתורמים לחיי הנישואין.

תשומת לב לא מוגבלת.

יש שיטענו שלהורים יש כמות משאבים מוגבלת (כסף, זמן, תשומת לב), וככל שמספר הילדים גדל כל אחד מהם מקבל נתח קטן יותר. אבל החיים מוכיחים אחרת. אמא יכולה למשל לקרוא ספר לשני ילדים באותו הזמן, בלי לחולל דילול בתשומת הלב.

מתברר שזה מתחיל בפרטים הקטנים, כמו למשל המכונית המשפחתית, שמתאימה לשלושה ילדים בלבד. הילד הרביעי מביא עמו צורך להחליף לרכב גדול יותר, וזאת הוצאה משמעותית ביותר. ובכלל, כשצעירים הכול נראה אחרת. יש את המאמץ הפיזי הכרוך בגידול משפחה גדולה, ואת המחסור בשעות שינה. אבל הילדים הרי גדלים כל כך מהר, ונמשיך ללוות אותם, והם איתנו לאורך שנים רבות, כשהקשר יהפוך למערכת יחסים בוגרת שרק תוסיף לאושר של ההורים בזקנותם. זאת ההשקעה הטובה ביותר לטווח ארוך.

התבגרות מאוחרת.

בימי קדם, הילד יצא לעבוד בשדה בגיל צעיר והיה עצמאי. בתקופת המהפיכה התעשייתית, עם עליית הקפיטליזם, הילדים יצאו למערכות החינוך ואז החלה תופעת גיל ההתבגרות. המהפיכה הטכנולוגית יצרה תקופה התפתחותית חדשה - בגרות בהתהוות. את המושג הזה טבע פסיכולוג אמריקני בשם ארנט. הוא הסביר שככל שהחברה הופכת למתועשת ומתקדמת יותר, כך קיימת פחות הבניה איך להתנהג, ולכן יש תקופת המתנה עד ההתבגרות. אם בעבר דובר על גיל 18 או 19 כסיומו של גיל ההתבגרות שבו מגבש הילד את זהותו, הרי היום התהליך רק מתחיל בגילים הללו, בתקווה שההתבגרות תיגמר עד גיל 30. יש משהו מאוד ספירלי בדור הצעירים. יש עיכוב בגיבוש זהות, בבחירת בן זוג וביציאה מהבית. שליש מהצעירים הישראלים בני 25 עד 34 גרים עם ההורים, והמספרים דומים באירופה ובארצות הברית.

הכלכלנית פרופסור ברזיס כותבת שקיים קשר הדוק בין כמה המקרר בבית מלא ובין הגיל שבו יוצאים הילדים מהבית. אם הוא בדרך כלל מלא, הילדים נשארים יותר זמן מאשר אם הוא ריק. אבל אולי לא צריך לקחת קשה את העיכוב ההתבגרותי. הפסיכיאטרית יפעת כהן טוענת שבתקופת שפע, נטולת קטסטרופות ענקיות כמו מלחמות עולם, עוני ורעב, מוענקת לצעירים פריבילגיה להתבגר בנחת. היא טוענת שהמנעד הנכון הוא התבגרות בין גיל 20 ל-30. אם הילד מרגיש בחוף מבטחים, ומושך את הזמן שבו הוא צמוד לחוף הזה, זאת מחמאה להורים, וזה מאפשר להם ליהנות מהקשר הביתי עם הילד עוד כמה שנים, להנאת כל הצדדים, כשהילד הבוגר מקבל יותר אנרגיות להשקיע בהתפתחות שלו, ואין דבר נפלא ומשמח מזה. כך, כנראה, מקבלים פני משיח - בנחת.

לתגובות: drchana2@gmail.com