בשבע מהדורה דיגיטלית

מוות ידוע מראש

בספרו 'המוות המוזר של אירופה' מבקר דאגלס מאריי את מדיניות ההגירה לאירופה באופן סדור, אינטליגנטי ונטול צנזורה של תקינות פוליטית

אבי סגל , כ"א באב תשע"ט

אבי סגל
אבי סגל
צילום: עצמי

בסדרה התיעודית 'אקסודוס: המסע שלנו לאירופה', זוכת פרס האמי הבינלאומי, מובאים סיפוריהם של מהגרים שסיכנו את חייהם כדי להגיע לאירופה.

מדי פעם משולבות בסדרה כתוביות עתירות נתונים סטטיסטיים. הנה אחת מהן: "50% מבין אלה שהגיעו ללא מסמכים ליוון ב-2015, נמלטו ממלחמת האזרחים בסוריה". רגע, איך אפשר לדעת את זה אם אין מסמכים? כי זה מה שהמהגרים סיפרו? האם העובדה שהם לא שמרו על מסמכי זיהוי לא מדליקה איזו נורה אדומה? ואולי העובדות כלל אינן חשובות מול הסיפור האנושי קורע הלב?

העיתונאי הבריטי דאגלס מאריי מתייחס לנושא בספרו הנוקב 'המוות המוזר של אירופה'. לדבריו, רבים מהאנשים שמגיעים ליבשת "נמנעים בכוונת מכוון מהבאת מסמכים ותיעוד, משום שאלמוניות היא יתרון... אנשים יכולים לשקר באשר לגילם, לזהותם ולמדינת המוצא שלהם". במקום אחר בספר מספר מאריי על פחי אשפה גדושים בתעודות זהות בתחנת הרכבת של מאלמו, העיר השבדית ההולכת ומתאסלמת. האנקדוטה הזאת היא רק דוגמה קטנה לחוסר האונים של מדינות אירופה מול גל המהגרים ששוטף אותה החל מאמצע העשור הנוכחי.

'המוות המוזר של אירופה' נפתח בשתי המילים "אירופה מתאבדת". נבואה יומרנית, אומר הקורא לעצמו, מן הסתם אמצעי ספרותי שנועד ליצור עניין ותו לא. הלוא זאת אותה אירופה ששרדה אסונות טבע, מגפות ומלחמות ונאציזם. מה הסיכוי שדווקא קבוצות שונות של מהגרים, רבים ככל שיהיו, ימוטטו אותה סופית? ובכן, די לקרוא פרקים אחדים מהספר כדי להגיע למסקנה המצערת אך החד משמעית: כן, אירופה מתאבדת, לאט ובייסורים.

בדומה ליוצרי הסדרה התיעודית, גם הסופר הסתובב במחנות מהגרים ושוחח עמם. אבל 'המוות המוזר של אירופה' אינו ספר חווייתי אלא משנה סדורה ואינטליגנטית על ההגירה לאירופה ומשמעויותיה. מאריי מתאר את ההיסטוריה של ההגירה במאה הקודמת, מצביע על הכישלון בשילוב המהגרים ומראה כיצד הממשלות האירופיות, כמו פרק נוסף ב'מצעד האיוולת', ממשיכות לעצום עיניים ולהשלות את הציבור, בלי שום יכולת לפתור את בעיות ההגירה שהולכות ונערמות בקצב הנדסי.

מאריי מצביע על משבר דו-כיווני: מצד אחד המהגרים, על תרבותם ודתם והשינוי שהם מביאים אל ארץ היעד. מצד שני, אירופה הוותיקה שאיבדה את האמונה בערכיה, במסורותיה ובלגיטימיות שלה, וכיום כורעת תחת רגש אשמה היסטורי, מלקה את עצמה ומהללת תרבויות ודתות אחרות בעלות מטען שלילי לא פחות. התוצאה אינה רק עצימת עיניים אלא גם סתימת פיות, חוסר סובלנות לכל טיעון לגיטימי נגד ההגירה והמהגרים, כאילו אפשר למנוע את האסון המתקרב בכך שלא ידברו עליו.

מאריי מתאר את העובדות באופן שיטתי, מפורט ומגובה במראי מקומות, תוך חלוקה לנושאים ולאו דווקא לפי סדר כרונולוגי. הכתיבה שלו עיתונאית, זורמת ונוחה לקריאה. הוא משתמש בסטטיסטיקות, אך גם בסיפורים אישיים ובאירועים חדשותיים מוכרים. השקפת עולמו משלבת היסטוריה, סוציולוגיה ופילוסופיה. לא תמיד חייבים להסכים איתה, אבל היא מנומקת ומודגמת לכל אורך הספר. האמת? ברוב המקרים אין צורך בדוגמאות, את המציאות האירופית אנחנו רואים בעיניים.

באחד הפרקים מזכיר מאריי ספר צרפתי מ-1973, ובו תיאורים נבואיים של הגירת המונים לאירופה. במשך שנים הוא זכה לגנאי כמסה גזענית, תורגם לכמה שפות אך "יצא לאור בעיקר בידי הוצאות קטנות של ארגונים נגד הגירה". באופן לא מפתיע, גם 'המוות המוזר של אירופה' תורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת סלע-מאיר הצנועה, וכמוהו גם 'שלום, פליטים!' של טוביה טננבום שעוסק אף הוא בהגירה בעין ביקורתית. נותרה השאלה מדוע נגזר עלינו למצוא ספרים כאלה בהוצאה ספציפית אחת, והאם יש סיכוי לדיון אינטלקטואלי שכולל עמדות שמרניות ונטולות תקינות פוליטית גם בהוצאות גדולות ומוכרות יותר.