ייתכן שתוך כדי שתקראו את הסיפור הבא תרגישו שכבר קראתם אותו פעם. אבל אל תטעו, הסיפור עצמו חדש לגמרי, זה רק הריטואל שחוזר שוב ושוב – ראשי המועצות ביהודה ושומרון צריכים לנהל מאבקים, להפעיל קשרים ולכתת רגליים, כדי להשיג בשביל תושביהם את השירותים האלמנטריים ביותר שמשרדי הממשלה צריכים לספק להם.
בשנת 2002 חוקק בישראל חוק משק הגז, שהוא חלק מההיערכות של הכלכלה הישראלית לקראת מעבר לשימוש בגז טבעי, שהוא גם חסכוני יותר וגם ידידותי לסביבה. עיקר החוק עוסק במפעלים ואזורי תעשייה, שהם הצרכן המשמעותי של אנרגיה. מדובר במהפיכה של ממש בעלויות הייצור וממילא בתמחור של מוצרים, כך שהישארות של מפעל מאחור חורצת כמעט בוודאות את דינו. מאז שנת 2002, כמעט כלל המפעלים בארץ נכנסו לתהליכים שונים לקראת הסבה לגז, וכיום יותר מ-50 אחוזים כבר עובדים בגז ומוזילים עלויות.
מי שכרגיל נשארים מאחור הם המפעלים שממוקמים ביהודה ושומרון. אזורי תעשייה גדולים כמו ברקן ומישור אדומים לא זכו אפילו להתחיל בתהליך. חוק משק הגז הטבעי לא חל על שטחי יו"ש, ומשכך הוא נזקק להחלה מיוחדת בצו אלוף, הליך שנעשה באמצעות המינהל האזרחי. הסוגיה הזאת הייתה רדומה כמעט 14 שנה, עד שיוסי דגן, ראש מועצת שומרון שאזור התעשייה ברקן נמצא בשטחה, התעורר לפני שלוש שנים לקדם את הנושא.
"אזור תעשייה בלי גז טבעי זה אסון, זה כאילו לא תהיה מחוברת לשם תשתית של בזק", מסביר דגן. "המשמעות המיידית היא שעלות השכירות הזולה יחסית, שהיא הגורם שמושך אלינו את התעשיינים, מתקזזת עם עלויות האנרגיה. אם אין את גורם המשיכה – מפעלים לא באים, וכשאין אזורי תעשייה הכנסות המועצה נפגעות, והתושבים הם אלו שיסבלו מכך".
"לא אזרחים סוג ג'"
המסע של דגן התחיל בדרישה של המינהל האזרחי, לפיה החלת החוק תתאפשר רק אם יוקצו לה 24 תקנים חדשים שיפעלו ליישומו. לצורך ההשוואה, במשרד האנרגיה ישנם 50 תקנים בלבד לצורך הסבת מפעלים לגז טבעי בכל הארץ. משרד האנרגיה כמובן התנגד, ועבודת הגישור והפישור של דגן ארכה כשלוש שנים. דגן אומנם מציין לשבח את השר שטייניץ, שר התשתיות והאנרגיה, כמי שנרתם לעזור בנושא, אך בסופו של יום מצא את עצמו מבצע את עבודות התיווך ואיגום המשאבים, שבישראל הקטנה נעשות על ידי המשרדים בעצמם בלי מעורבות של ראשי הרשויות.
"בדיוק היום אנחנו מציינים 14 שנים לגירוש שלנו משאנור", משתף דגן בתובנה מתוך ניסיונו האישי. "אחרי הטראומה הזאת חשבתי עם עצמי, ועלו לי כמה תובנות. אחת מהן היא שאנחנו חייבים להפסיק לראות את עצמנו, תושבי יו"ש, כאזרחים סוג ג'. אם יש לנו חובות מסוג א', מגיעות לנו גם זכויות כאלה. לא ייתכן שעל כל דבר אלמנטרי צריך לצאת למאבק. בשביל כביש עוקף הייתי צריך לשבות רעב, בשביל מרכיבי ביטחון – לעבור לגור ברחוב מול בית ראש הממשלה, ובשביל שירותי רפואת חירום של מד"א – להתחנן לפני משרד האוצר".
בסופו של תהליך הושגו ההבנות והוקצו המשאבים, ובימים הקרובים צפויים לצאת מכרזים להקמת התשתית הדרושה, אך האירוע הזה הוא רק אנקדוטה אחת מתוך שגרת הפעילות של ראשי הרשויות ביו"ש. כל שירות אלמנטרי שמגיע לאזרח ביו"ש עובר דרך שתי המשוכות – משרדי הממשלה והמינהל האזרחי. בסיפור הגז הטבעי למפעלים המינהל תקע את יישום ההסבה, וכך גם במקרים רבים אחרים. "בסוף כל תכנון ופעולה עוברים דרך מפקד צבאי במינהל האזרחי", מתאר בפנינו גורם במועצה האזורית שומרון. "ההבנה שלו בתחומים האלה לוקה בחסר, ומידת היעילות היא כמו זו שאנו מכירים במערכות של צה"ל. זה כבר נעשה מובן מאליו שמה שמגיע למינהל נתקע".
אבל הבעיה נעוצה לא פחות ביחס של משרדי הממשלה לפרויקטים ביהודה ושומרון. בעבר סיקרנו כאן את סיפור נקודות הזינוק של מד"א ביו"ש, שבאופן מסורתי לא נכנסות לספר התקציב, וכך מדי שנה נדרשים ראשי המועצות להתחנן בפני משרד האוצר שיקצה את הסכום הדרוש להמשך הפעלתן. כך גם לגבי כבישים עוקפים, שלמרות הנחיצות הביטחונית והבטיחותית הקשה בכבישי יו"ש, ולמרות שתוכניות לכבישים כבר הופקדו, בפועל אין סיכוי שייושמו בלי שיופעלו לחצים פוליטיים ודפיקות על השולחן. כך זה היה בכביש עוקף נבי אליאס ובכביש עוקף חווארה בשומרון, וכך זה בכביש עוקף חלחול בין קריית ארבע לגוש עציון, שסלילתו מתעכבת כבר שנים ארוכות.
דוגמה מאלפת לתופעה הזאת פורסמה לפני כשנתיים באתר וואלה על ידי טל שלו. על פי הדיווח שלה, אביגדור ליברמן, אז שר הביטחון, נפגש להרמת כוסית לכבוד השנה החדשה עם ראשי רשויות ביו"ש, ודיבר בהתלהבות על התוכנית הגרנדיוזית שלו להוספת מרכיבי ביטחון ביישובים בעלות של 3.3 מיליארד שקלים. רגע אחרי שסיים את הצגת התוכנית, פנה ליברמן אל ראשי הרשויות ואמר להם: "אתם תצטרכו להתאמץ, כי למשרד הביטחון אין כסף, אין לנו אפילו חמישה שקלים לתת". מקרה דומה התפרסם לפני כחודש, כאשר משרד התקשורת הגיע להסדר עם חברת הוט באשר לפריסת תשתיות אינטרנט ברחבי הארץ, והחריג ממנו את יהודה ושומרון.
נזק תדמיתי להתיישבות
פרט לפגיעה בשירות המגיע לתושבי יהודה ושומרון, מדברים במועצה האזורית שומרון גם על הנזק התדמיתי שההתנהלות הזאת יוצרת. "על כל שירות אלמנטרי לאזרח ראשי המועצות מנהלים מלחמת עולם, ואחרי שהם מצליחים להשיג את המתבקש – מציגים את זה בתקשורת כאילו שוב המתנחלים עושקים את קופת המדינה. אחרי שהשגנו את המימון לכבישים עוקפים, כשכל מי שנוסע ביו"ש יודע מה מצב הכבישים שם, עשו קטע שלם בתוכנית 'גב האומה' שהמליץ למורים, שניהלו באותה העת מאבק, להפוך למתנחלים ולקבל מיד מה שידרשו. סלילה של כבישים תקינים שמתאימים לנפח התחבורה היא צורך בסיסי, אבל כשראשי המועצות מנהלים מאבק ומשיגים את סכום הכסף הדרוש – זה הופך לסחיטה ולכלי לניגוח הסברתי".
הסיפור הזה כמובן חובק את כל מרחבי יו"ש, ולא רק את אזור השומרון. אליהו ליבמן, ראש מועצת קריית ארבע-חברון, מזדהה עם התחושות הללו, אך מבחין בין רמת המדיניות לביצוע בפועל. "אני אומנם רק תשעה חודשים בתפקיד, שבמהלכן שתי מערכות בחירות, אבל כבר הספקתי להיחשף למציאות הזאת. מצד אחד, בלב, הרצון של ראש הממשלה והשרים הוא לעזור ולסייע, אבל בפועל עדיין לא מתייחסים ליהודה ושומרון באחריות כמו בכל מקום אחר בישראל הקטנה. ראש רשות ביו"ש לא צריך להרגיש שונה מרשויות במקומות אחרים, שם משרדי הממשלה פועלים באחריות ישירה עד הרובד המעשי. עד שלא תהיה הבנה שעיר האבות היא כמו העיר ללא הפסקה, ושאנחנו פה כדי להישאר, זה יימשך כך. אם לא תזיע ותדרוש, שום דבר לא יקרה מעצמו".