המתנחלת מהמאחז במסע הנשים לשלום

תושבת שדה בועז שבגוש עציון תהיה שותפה למסע 'נשים עושות שלום'. שוחחנו איתה וניסינו להבין מה המשותף לכל החברות בתנועה.

שמעון כהן , כ"א באב תשע"ט

מצעדות העבר של התנועה
מצעדות העבר של התנועה
צילום: נשים עושות שלום

בשבוע הבא תקיים תנועת 'נשים עושות שלום' מסע ברחבי הארץ ובמהלכו יתקיימו טקסים ומעגלי שיח. בין השותפות לאירוע גם אורי פצ'ניק, תושבת שדה בועז שבגוש עציון. שוחחנו איתה על הצפוי באירוע, על התנועה ועל עמדותיה שלה בסוגיית השלום והמדיניות.

"פעם בשנה יוצאת צעדה מכל רחבי הארץ שמפגישה כמה שיותר קהלים וקוראת לכמה שיותר אנשים להצטרף לתנועה שפועלת למען שוויון שלום וביטחון במדינת ישראל", אומרת פצ'ניק המודה שלפי שעה היא עדיין חריגה בנוף נשות התנועה אך עם זאת היא ונשות ההתיישבות שמגיעות למפגשים חשות "שמקבלים אותנו בזרועות פתוחות ושמחים שאני מגיעה לאירועים".

"האמירה המשותפת היא שרוצים להקשיב לכל הנשים ולכל הקהלים ולראות איך אפשר לחיות ביחד באווירה שתהיה נעימה לכולם", היא אומרת, וכשהיא נשאלת אם יש אמירה מדינית שכל פעילות התנועה יכולות להיות שותפות לה, משיבה פצ'ניק כי המטרה היא להעלות את קולן ואמירתן של הנשים בפני המתעסקים במדיניות.

"אין אג'נדה אחת איך צריך לפעול, אין אג'נדה מדינית. 'נשים עושות שלום' היא א-מפלגתית. אנחנו בעד שילוב וחיבורים ולא חשבנו על פתרון אלא על הקשבה והיכרות ופתיחת הלב ומתוך כך לבוא לפתרון מקובל ראוי ונכון".

ואולי השיח הזה מתאים לשיח פנים-ישראלי ולא לשיח מול הפרטנר הפלשתיני? "השיח שונה מהשיח הרגיל על שלום כפי שהוא מוכר עד היום. ראשית בגלל שנשים מובילות את המהלך ויש להן שפה משלהן. יש לנו חיבור עמוק יותר לרגש, הדיבור שונה ודרך ההתייחסות שונה", היא אומרת וכשהיא נשאלת על ישובה 'שדה בועז' שבעיני רבות מחברותיה לתנועה הוא מאחז שיש לפנותו היא אומרת: "אני לא מאבדת את הזהות שלי ואת המקום שממנו אני באה, אבל כשהלב נפתח וכשרואים את המתנחלת הזו רואים את הקרבה והאהבה שבינינו ומכאן הדרך לשלום מתקרבת. כשיש הכלה וקבלה יש שלום. אני שם כי אני רוצה שידאגו גם לי, שכאשר ידברו על הסכם יביטו לי בעינים, יכירו ברצון ובאמונה שלי ותהיה ערבות הדדית".

על הקריאה לשמיעת קולן של נשים בשיח המדיני נשאלה פצ'ניק על קולה של ציפי לבני שהייתה ממונה על המו"מ המדיני ועם זאת לא עלה בידה להגיע להישגים משמעותיים. "אני לא יודעת אם היו שם היכרות ומבט בעיניים. אני מחפשת לראות מי האנשים, מה הרגשות שלהם ומה הם חושבים. אני נתקלת בנשים פלשתיניות ברמי לוי ובכבישים ולא הכרתי אותן, לא הבנתי מי הן. הם היו נראים לי מעין אנשים שקופים שאני מפחדת מהם. אני מרגישה שהמקום שלי הוא להכיר, שאישה תכיר אישה, אימא תכיר אימא".

שיח האמהות הזה שעליו מדברת פצ'ניק מתנגש עם המציאות בה אמהותיהם של מחבלים מברכות על זכותן להיות אמהות למחבלים, נשים מחלקות מיני מתיקה כאשר נרצח יהודי כפי שהיה ברצח דביר שורק הי"ד ואמהות של מחבלים זוכות לכבוד רב. האם השיח שלו היא מייחלת אינו חסר סיכוי כאשר זו המציאות?

"אני כואבת מאוד את הרצח של דביר ואת ההבנה של האטימות מולנו. אני לא מסכימה להתעלם מהכאב הזה. התקווה היחידה שלי היא לראות פנים ועיניים ושיראו שאני בן אדם שחי איתם בגוש עציון כשכנה. אני רוצה שיהיה לכולנו טוב ולא יישפך פה דם של אף אחד".

ושוב שאלנו אם יתכן שהשיח האוהב הזה מנותק מהמציאות הקיימת בצד השני. "אכן, יש שם תרבות אחרת ושיח אחר. אנחנו כואבים את השמחה שלהם על רצח שלנו. אני מאמינה שכל עוד הם לא יכירו אותנו ואנחנו לא נכיר אותם ולא נכיר בהם ואת מה שהם מבקשים, המצב יישאר כפי שהוא ללא שינוי. ברגע שמכירים שיש פנים, כשיראו את הצד שלנו יתעורר גם הכאב שלהם על רצח של נער שלנו, ועוד לבבות יפתחו לראות את מה שקורה אצלנו, אני מתפללת לה' שיהיה פחות כאב ואלימות ויותר ויותר לב היכרות ותפילה משותפת לחיים נעימים".

וכשהיא מדברת על הבנת הצד השני, האם יש בה נכונות לוויתור על ביתה, כפי שאמר זאת אביגדור ליברמן לגבי ביתו בנוקדים?

"אני לא מתעסקת בשאלת הזו. אני לא שואלת את עצמי מה אני הולכת לתת אלא עוסקת ברצון להכיר את האנשים הללו, אני רוצה חיבור. כולם יציריו של הקב"ה. זה לא עניין של ויתור על אדמה או על בית שאני לא רוצה לוותר עליהם בשום מחיר. אני לא מדברת על שיח של פרידות קשות שנצטרך לעשות, אלא על שיח של היכרות ופתיחת הלב ולראות איך כולם יכולים לצאת מורווחים".

עוד שאלנו אם בתנועה יש גם נשים פלשתיניות, והיא משיבה שאכן "יש בתנועה גם נשים פלשתיניות. העיסוק שלי הוא בשיח הפנימי. נשים פלשתיניות מגיעות בעילום שם ואני מקווה שיותר ויותר יגיעו".