בסוף הקניות ב'רמי לוי' צומת הגוש מיהרתי והתלבטתי האם נכון להשאיר את העגלה בחוץ (לקחתי אותה ללא חמישה שקלים) ושהאחראי כבר ייקח אותה, כי זה בעצם התפקיד שלו, או שמצופה ממני כמחנך להחזיר אותה למקום, כי זה בעצם מה שהייתי מצפה מהתלמידים שלי לעשות, והכלל היסודי ביותר אומר שאל תטיף ערכים לתלמידים שלך שאתה בעצמך לא מסוגל לקיים.
ולרגע התחוללה במוח שלי מלחמת עולם קטנה: מצד אחד חלאס כבר עם ההתייפייפות הזו. עכשיו חופש. אף אחד לא משלם לי ואני לא בתפקיד. אני קודם כל אדם פרטי. עם רצונות. וחולשות. וקונפליקטים בלתי נגמרים.
ומצד שני, זו בדיוק הבעיה בחינוך: אתה לא יכול לשחק אותה מחנך. כי מחנך הוא מחנך הוא מחנך 24/7. אין הנחות סלב. וזה לא קשור לכסף או לחופש.
ואז ברגע אנושי של חולשה החלטתי להשאיר את העגלה ולהיכנס למכונית ואני כבר אבנה לעצמי בדרך איזה נרטיב שיתרץ את ההתנהגות שלי ושיאפשר לי בכל זאת להיכנס בעוד כמה ימים לכיתה ולהתגבר על הדיסוננס שהלך כאן עכשיו
אלא שרגע לפני שנכנסתי למכונית שמעתי קול של הורה:
"המורה אבינועם, מה שלומך?" והסתכלתי וזה היה אבא של תלמיד שלי שבתוך רגע ניסה להבין את הסיטואציה ומשהו בה לא הסתדר לו כי מחנך לא אמור להשאיר עגלה ליד המכונית שלו אלא להחזיר אותה למקום מתוך התחשבות ואנושיות
ומיד יצאתי מהמכונית באופן טבעי וניגשתי לעגלה ואמרתי לו שלום ותוך כדי לקחתי אותה למקום והמשכנו לדבר על חינוך ונכנסתי למכונית והזעתי וחשבתי מה בעצם הלך כאן עכשיו וחשבתי שאולי ההתמודדות שעברתי עכשיו היא היא זו שמבדילה בעצם בין אלגוריתם של גוגל או רובוט מתוכנת לבן מחנך בשר ודם עם חולשות אנושיות והתמודדויות זהות שיש גם לתלמידים שלו כמו גם להורים שלהם
ובעצם זה אולי המסר שאני צריך להעביר לתלמידים שלי:
אני לא טוב מכם בשום צורה. אולי קצת יותר מנוסה. וגם אני עובר בדיוק כמוכם את אותם התמודדויות ביומיום כי מלאכים יש בשמיים.
והעיקר הוא לא להפסיק לחשוב בכל בוקר מחדש ובכל פעם ערב לפני השינה, איך אני מצליח להפוך לבן אדם טוב יותר.