"אנחנו עדיין בתחילת הדרך". אברהם ליפשיץ
"אנחנו עדיין בתחילת הדרך". אברהם ליפשיץצילום: יניב שמידט

"אני מרגיש כאילו התחלתי את העבודה אתמול. אני לא שלם ולא מרגיש שעשינו מספיק. אנחנו ממש בתחילת הדרך".

את המשפטים טעוני המוטיבציה הללו לא אומר מתלמד צעיר בתחילת דרכו. מי שחתום עליהם הוא אברהם ליפשיץ, שמאחוריו עשרות שנים בשליחות ציבורית וכמעט עשור כראש מינהל החמ"ד. הוא עדיין רעב לעשייה, לא מרגיש שחוק ולא נח לרגע.

"השפת אמת אומר 'זה השער לה' צדיקים יבואו בו'", הוא משתף בוורט קצר, כמו עוד רבים ששגורים על לשונו תוך כדי השיחה, "כשאדם מרגיש שהוא בשער, מוכן למשימה הבאה, אז הוא צדיק. אני מרגיש שאני עומד בשער".

לא צריך להכיר את ליפשיץ מקרוב כדי להיווכח שהמילים הגדולות הולמות את מידותיו. מספיק לראות את הלהט שלו בעיניים. אנחנו נפגשים כשלוח השנה מורה על עיצומו של קיץ ונותרו לו פחות משבועיים בתפקיד, אבל ליפשיץ ממשיך להתרוצץ ממקום למקום, משיחה עם בנות לפני שירות לאומי לפגישה במשרדו. אתמול שלח מיילים עד אחת אחר חצות, והבוקר ניגש להשלים את המלאכה בחמש וחצי לפנות בוקר. המונח רוגע לא קיים בלקסיקון שלו.

ליפשיץ מעולם לא חשב שהקדנציה שלו כראש מינהל החמ"ד תארך תשע שנים וחצי. "יצאתי מניהול האולפנית בטבריה אחרי התלבטויות רבות. ראיתי בתפקיד שהוצע לי שליחות. חשבתי שאני בא לשנתיים, אניע את המערכת ואחזור. היום הדבר הזה לא נשמע לי אפשרי". את תפקידו, שהוארך פעמיים, היה אמור לסיים בסוף השנה האזרחית החולפת. שנת 2018 הסתיימה ביום שני בשבוע, אך ביום חמישי שלפני כן הוא קיבל טלפון. על הקו היה מנכ"ל משרד החינוך. "שביקש שאשאר עוד שמונה חודשים", בשל מערכת הבחירות שהגיעה לעולם וחוסר התארגנות של המשרד להחלפתו. ברגע אחד מפתיע, הוא הבין שגם את השנה הקרובה יעשה בתפקיד.

נערכו כמה כנסי פרידה ויש להניח שניקית שולחן לקראת סיום, ופתאום צריך להיערך לעוד שמונה חודשים.

"אף פעם לא ניקיתי שולחן, בשום תפקיד שעשיתי. כולנו, כל המחנכים, נמצאים תמיד במעלה הדרך, בעשייה". ועם זאת, ישיבת הנהלת החמ"ד הראשונה שאחרי הטלפון מהמנכ"ל לא המשיכה מכוח האינרציה. "אמרתי: רבותיי, אנחנו מתחילים מחדש. כלומר הרבה דברים ממשיכים, אבל בואו נחליט מה אנחנו רוצים לסמן לעצמנו. זה ממש לא היה בואו נעביר את הזמן, נשארו לנו עוד יומיים".

אקורד סיום צורם

אי אפשר להתעלם מכך שאחרי שנים ארוכות של עשייה והערכה מקיר לקיר, דווקא אקורד הסיום של הקדנציה היה צורם. תפקידו של ליפשיץ הוארך עד סוף הקיץ, משום ששר החינוך לשעבר בנט היה משוכנע כי עד לתאריך זה כבר תהיה ממשלה חדשה עם שר חינוך במינוי קבוע, והוא יוכל לבצע מכרז מסודר לתפקיד. בפועל קמה ממשלת מעבר, שבמסגרתה ניתן למנות רק מחליף זמני מתוך המשרד. אופציה אחרת הייתה להאריך את כהונתו של ליפשיץ עד לסוף השנה האזרחית. רבים בחמ"ד, כולל מועצת החמ"ד, ניסו לשכנע את השר פרץ לבחור באופציה השנייה, כדי לפתוח את השנה כראוי במצב שבו המערכת לא יציבה ממילא. הרב פרץ סירב וזהות מחליפו תוכרז בקרוב. ליפשיץ מעדיף לא להתייחס לנושא. בימים האחרונים הוא ישב והשיב עד לשעות הלילה המאוחרות לאלפי מיילים והודעות פרידה שנשלחו אליו מאנשים רבים שנקשרו אליו בעקבות עבודתו, שהייתה מחוברת מאוד לשטח.

אחד האתגרים המשמעותיים שאיתם התמודד ליפשיץ נגע לדור ההורים. נדמה כי המגזר חותר לשני כיוונים מנוגדים וכל קבוצה, הן הליברלית והן השמרנית, מציגה את עצמה כמיינסטרים הדתי ומבקשת לבעוט את הקבוצה השנייה אל מחוץ לקונצנזוס. לאחרונה הגיע המצב לידי כך שלא מעט קולות קוראים להיפרד. כמי שהוביל את החינוך הממ"ד, חטף ליפשיץ לא מעט אש משני הכיוונים.

מדוע בעצם להתעקש על גג חינוכי אחד לכל הקבוצות הללו?

"אני נשאל את השאלה הזאת כמעט בכל קבוצה שאני מגיע אליה", אומר ליפשיץ. "לפני שנכנסתי לתפקיד, התלבטתי על כך עם הרב שמעון אדלר ז"ל (ראש המינהל שקדם לו, ע"ל). באחד המפגשים הראשונים הוא אמר לי: תדע לך אברהם, שהחמ"ד הוא המקום האחרון שהציונות הדתית כולה נמצאת בו. תנועות נוער יש שלוש, מפלגות יש עשר ואחד אלוקינו".

למה זה חשוב?

"אני הקטן חושב, עוד לפני הצד האופרטיבי, ויש גם צד כזה, שהעובדה שאני ואת והוא נמצאים יחד בכנס מנהלים ובכנס מנהיגי חינוך ובמועצת מפקחים יוצרת מצב שאנחנו שייכים לאותו דבר והבסיס המאחד גדול יותר מהמפריד. אדם מגדיר את עצמו חרד"ל ואז הוא בטוח שהוא בסדר והשני בטוח שהוא לא, וזה לא נכון. לכל אחד יש את הייחודיות שלו אבל אין מישהו למעלה ומישהו למטה".

מצד שני, כל הזמן מושכים את החבל לשני הכיוונים: למה יותר מדי נפרד, למה לא נפרד? למה אין אנגלית, למה יותר מדי אנגלית?

"המקום של מי שנמצא בבסיס המערכת הוא להכיל את כולם. ואם אתה באמת כזה, אז אתה יוצר מכנה משותף שהוא קריטי לחינוך של כל מי שנמצא במשפחה הזאת".

ליפשיץ מספר כי שני מנהלי מוסדות קוטביים ממחוז ירושלים, חב"דניק שמנהל בית ספר חב"ד בנות ומנהלת מדרשיית הרטמן לבנות, החליטו ללמוד ולעסוק יחד בנושא תפילה. חדר מורים אחד עם חדר המורים השני. "הם סיפרו על התרגשות גדולה, על התרחשות גדולה. אף אחד לא השתנה. המורים בהרטמן לא התחילו לחבוש מגבעת, אבל זה מאפשר מפגש ואלה למדו את אלה. יש בסיס משותף, כולם מתפללים שלוש תפילות ביום".

ליפשיץ חושב שהיחד הוא חשוב, אולי אפילו הכרחי. "העובדה שאני יושב עם מנהלות ומנהלים ואנחנו עוסקים בהליכה לשירות לאומי ולצבא, ובאותו מקום יושבים מנהל בית ספר שבו 90 אחוזים הולכות לצבא ומנהלי בתי ספר שאצלם צבא הוא לא בנמצא, זה אומר שהמכנה המשותף הוא גם אם יש בינינו מחלוקת. וזה יוצר דבר גדול, זה יוצר אמת שלמה". כל שנת לימודים נפתחה אצלו ביום לימוד תורה משותף עם המנהלים החדשים. לימוד תורה של מנהלים מכל גוני הקשת של הציונות הדתית, "ואז כולם מבינים שהתורה היא לא של סבתא שלי או שלך. יש כאן רווח מאוד גדול של תנועה גדולה. הרי זו לא חוכמה להפריד, אפשר לעשות את זה בשתי דקות".

אולפנית טבריה כמודל

אומנות ההכלה החינוכית מלווה את דרכו של ליפשיץ עוד מראשיתה. כמעט שלושה עשורים הוא ניהל את האולפנית בטבריה, והפך אותה מתיכון מקומי על סף סגירה לאימפריה של ממש עם יותר מאלף תלמידות שהיו יכולות להתחלק "לפחות לארבעה בתי ספר, אולי עשרה" לפי המנטליות, רמת הלימודים והתפיסות האידיאולוגיות מבית. ובכל זאת הוא התעקש לקבל את כולן ולהצמיח כל בת. בריאיון שקיימנו איתו מעט אחרי שנכנס לתפקיד, הוא הרבה להזכיר את האולפנית כמין דגם שיעמוד לנגד עיניו בתפקידו החדש.

במבט לאחור, הצלחת להפוך את החמ"ד לאולפנית טבריה?

"כשאדבר על עצמי זה לא אני", הוא מבהיר מיד, ויחזור על המסר הזה עוד כמה פעמים בהמשך. "זה הצוות שזכיתי לעבוד איתו. אנחנו ממש בדבוקה אחת. קשה לדמיין את זה. הם והמפקחים והמנהלים שמרגישים קשורים. קרה משהו בחום הפנימי של כולנו. אם הצלחנו, הצלחנו כולנו".

לפני שנים, כשזה עוד לא היה מקובל, ליפשיץ וצוותו קראו לאולפנית "משפחת האולפנית". "מוסד חינוכי הוא משפחה. מה זה אומר? כל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו. הוא דואג לו בקיץ. יש לו אחריות. לא לקח הרבה זמן עד שקראנו לחמ"ד 'בית חינוך כמשפחה', ואני רוצה להתפלל שהרבה ממוסדות החמ"ד, על 30 אלף מוריו ו-300 אלף תלמידיו, מרגישים את עצמם כמשפחה".

איך הופכים למשפחה? ליפשיץ ייסד כמה עוגנים שהיו משותפים לכלל מוסדות החמ"ד ועובדיו, ויצרו מרחבי השקה שהפגישו את כלל הגוונים בתוך ספינת החמ"ד לאורך השנה. כך למשל, במשך תשע שנים כתב מייל "קצר לשבת" עם דברי תורה מפי מפרשים והוגים על פרשת השבוע בהקשרים אקטואליים. "זה יצר שפה. דיברו איתי על זה, היו מקומות שלמדו את זה". לצד המייל הוא שלח מדי שבוע את איגרת 'מנהיגי חינוך' לחברי ההנהלה, למפקחים, ליועצים, לגננות ועוד, ובה מאמר מענייני דיומא, עדכונים מהנעשה בחמ"ד ולמידת עמיתים. "גם סביב זה נוצר שיח ולימוד". פרט לכך היו אירועים ארציים, כנס מינהלנים ואבות הבית, כנס מנהיגי חינוך, חידונים ארציים בשלל נושאים, אפילו האקתון חברתי, כלומר תחרויות של פיתוח אפליקציות למען החברה, כי "תהיה הייטקיסט, אבל לא בשביל עצמך אלא בשביל החברה". הוא אומר. החמ"ד הקפיד לקיים פעמיים בשנה תפילה משותפת של תלמידיו עם הראשון לציון, וכן לימוד רמב"ם יומי שבו כ-20 אלף תלמידים לומדים את אותו הפרק ברמב"ם מדי יום. שבוע החמ"ד, שספג מצד אחד ביקורות לא מעטות, אך מצד שני יצר שפה משותפת.

הברקה ייחודית שהגה ליפשיץ היא דמות החמ"ד. דמות רבנית, ולאחרונה רב ורבנית, שמתחלפת מדי שנה וכל הילדים, מגיל הגן ועד בחינת הבגרות, לומדים עליה. הרצון היה ליצור 'גדולי ישראל' של הציונות הדתית, שהולכת לפעמים עם חזה נפוח אבל כשהיא נדרשת לסיפורי צדיקים היא נאלצת לרוץ לרבני המגזר החרדי. יש הקפדה על כך ששנה אחת הרב יהיה אשכנזי ושנה אחת ספרדי. "אמר לי אחד המפקחים בהתרגשות: הצלחת להביא את הרבנים הספרדים לקדמת הבמה. הרב קאפח פתאום שייך לכולם, זה יצר משהו בסאבטקסט".

אחד הצעדים הראשונים של ליפשיץ בתפקיד היה להרגיע את הטרללת שהייתה מתרחשת בכיתה ח', בעת החיפוש אחרי ישיבות תיכוניות ואולפנות מבוקשים. ההורים, כבר קצת קשה להיזכר, היו משלמים מאות שקלים לכל מוסד רק תמורת הזכות להיבחן. כל מוסד היה עורך ראיונות ומבחנים כרצונו ונותן תשובה במועד בלתי מחויב. ליפשיץ חולל שינוי: הוא הוביל לבחינות אחידות, להגבלת האפשרויות העומדות בפני התלמיד ולחובה להשיב תשובה למועמד בפרק זמן אחיד ומוגבל. הוא לא ניצח את המערכת הסלקטיבית, אבל מיתן את הטירוף. "מישהו אמר לי פעם 'אנחנו הסיירת'. עניתי לו: אני תלמיד של רבי עקיבא, שאמר שכל עם ישראל בני מלכים הם".

עוד אחד מהיעדים שסימנת בכניסתך לתפקיד היה להקטין את מספר התלמידים שעברו ממוסדות ממלכתיים דתיים לחינוך הממלכתי.

"כתוב 'לכל אדם ישנה'. להלל היו המון תלמידים. הוא קיבל את כולם, וכולם יצאו בסדר".

ליפשיץ ממחיש את משנתו האינטגרטיבית דרך סיפור: פעם הוא סייר עם הרב דוד חטואל, מפקח חמ"ד דרום, בבאר שבע. "היינו בבית ספר נתיבי עם בעיר. בית ספר שכונתי, מסורתי, שהגיע להישגים הכי גבוהים בבאר שבע בכל המדדים. כשירדנו במדרגות אמרה לי המנהלת שרוב התלמידים שלומדים בבית הספר הם מסורתיים, והרוב המוחלט ממשיך ללמוד בחמ"ד. היא אמרה לי: אתה רואה את הבחור הצעיר הזה? הוא המחנך של כיתה ו' והילדים הולכים אחריו כמו החלילן מהמלין. זה סיפור של מורה שמבין את המקום שלו ואת האחריות שלו ומהווה דוגמה לאחרים".

המשך הסיור היה בבית ספר תורני מאוד בעיר, גם הוא שייך לחמ"ד. "המנהלת אמרה לי: 'אברהם, אני יודעת מה העמדות שלך. אבל אני שואלת אותך, יש תלמידה שלא בטוח שאמא שלה שומרת שבת. השאלה היא אם אני צריכה לקבל אותה. הרב דוד חטואל ביקש לענות במקומי ואמר: 'גרתי באשקלון, גדלתי בבית מסורתי רגיל ולמדתי בבית ספר לא דתי. סבתא שלי ביקשה ממני לעבור לבית ספר דתי, אז כדי לכבד אותה עשיתי את זה. אם המנהל היה שואל אותי אם אנחנו שומרים שבת בבית, לא הייתי פה'. וזה אדם שהיה ראש ישיבה תיכונית, מחמ"ד מצטיין בחמ"ד. סתם סיפור. יש אינסוף כאלה".

האינטגרציה חשובה, אבל היא לא פשוטה. צריך לעשות את זה עם דמויות שיודעות להוביל. זה לא תמיד ככה בשטח.

"לא אמרתי שהחיים לא מורכבים. אבל אני מאמין שתלמיד שלמד בבית ספר אינטגרטיבי ויש לו משפחה תומכת וסניף תומך, כלומר הוא חי בהוויה שלמה - ייצא מזה נשכר".

"יש פיקוח על כל ספר"

יש טענות על כך שחדרו לחמ"ד רוחות רעות, למשל ספרים לא ראויים שחולקו לילדים.

"יש אדם שמדינת ישראל משלמת לו חצי משרה כדי לבדוק שהספרים שנכנסים לחינוך הממלכתי-דתי הם על טהרת החמ"ד. הוא תלמיד חכם נבון ופתוח דיו ורב קהילה, וקוראים לו הרב דוד עצמון. פורמלית, אין ספר שנכנס לחמ"ד בלי שהוא עובר עליו".

ליפשיץ מכיר את הטענה על ספר שחולק במסגרת ספריית פיג'מה והוביל אג'נדה שמנוגדת לתפיסת החינוך הממ"ד. הוא מסביר כי לגננות ולמחנכים יש חופן או שניים של אוטונומיה בכל הנוגע לחינוך הילדים, כל מקום ותפיסתו. "יש כאלה שבכלל לא לוקחים את ספרי ספריית פיג'מה. לא חייבים לקחת אותם". עם זאת, הוא מודה שהיה מחדל בנושא הספר המדובר. "הצוות ראה וכנראה לא שם לב לדבר שאחרים שמו לב אליו. אז מישהו אמר שהייתה כוונה מסוימת בספר, יכול להיות. זו הייתה טעות".

במקרה אחר, מפקחת על גני ילדים במחוז דרום המליצה לגננות על ספר מסוים לאחר שקיבלה עליו מידע ממפקחת על הגנים הכלליים. היא עצמה לא ראתה את החומר וכתבה לגננות לבדוק את הדברים "בשום שכל". "היא לא הייתה צריכה לשלוח את זה, ואמרתי לה את זה אחר כך. צריך לראות את מה ששולחים לפני כן. אני לא זוכר שום מקרה אחר. אפשר לחשוב שיש מישהו שיושב בחמ"ד ומקבל משכורת של חצי משרה כדי להכניס חומרים כאלה לתוכו".

הטענה היא שחדרו אל החמ"ד גופים שמקדמים אג'נדות המנוגדות לתפיסה הרווחת של ההורים.

"שום גופים", הוא משיב בחדות, "כל שאלה מגיעה לרב אבי גיסר, שהוא יו"ר מועצת החמ"ד. גם כל נושא הלהט"בים. הכול על פי תורה. עשינו יום עיון עם שפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי – ע"ל) על הנושא. כל דבר שנכנס, נכנס אחרי בדיקה, בירור וליווי. אנחנו כולנו אוהבי תורה ובמועצת החמ"ד יושבים אנשי תורה. וגם אם נכנס משהו פעם אחת, אז זו המגמה של עם ישראל? חס ושלום. הכול על טהרת הקודש ובהרחבת הדעת".

כשעושים זום אאוט לסוגיות הפנים-מגזריות ומודדים את מה שקרה בחמ"ד בעשור האחרון, רואים שיפור משמעותי בהישגים הלימודיים. כלי המדידה העיקרי, המיצ"ב, שליפשיץ מניח שיעבור מן העולם בקרוב, מצביע על מגמה של צמצום פערים היסטוריים בין החינוך הממ"ד לחינוך הממלכתי. ההתקדמות, אומר ליפשיץ, הגיעה אחרי עבודה מהודקת ונכונה עם מפקחי המקצועות ומפקחי בתי הספר ושימת דגש רצינית על למידה והדרכה. מבחינתו גם זו שליחות. "ניסינו לעשות מארג שלם. תפיסת העולם היא שהתורה שלנו היא תורה שלמה ורחבה. גם אחוז המצטיינים עלה, ועקפנו בו את החינוך הממלכתי. ועוד לא דיברתי על האקלים". אחד ממדדי המיצ"ב הוא האקלים החינוכי. מה האווירה בבית הספר, מה היחס בין המורים לתלמידים ובין התלמידים לבין עצמם. בתחילת הדרך ציוני מיצ"בי האקלים, במיוחד בבתי הספר לבנים בחמ"ד, היו קשים והצביעו על אלימות רבה. "כשנכנסנו ראינו הרבה דברים לא טובים, והיום התקדמנו מאוד מאוד".

מצמיחים את הדור הבא

לחמ"ד הייתה השפעה משמעותית בעשור האחרון על מערכת החינוך כולה, ודברים שנבטו בתוך המינהל פרחו בכל מגזרי החינוך. הלמידה המשמעותית שקידם שי פירון, למשל, נולדה עוד בימי הרב שמעון אדלר ז"ל והתפתחה בימי ליפשיץ כתוכנית 'לב לדעת' שהגה משה וינשטוק. "רצון לגעת בלמידה ממקום משמעותי, שהלמידה תהיה נוגעת ללב". גם מיזם בית הספר של החופש הגדול, אומר ליפשיץ, הגיע לעולם אחרי שהחמ"ד הגה את חמ"ד של חופש, תפיסה לפיה בית הספר לא מתנתק מתלמידיו למשך חודשיים.

המחסור החמור במנהלים הוא סוגיה שבוערת בכל מגזרי החינוך בישראל. בשנת הלימודים הבאה חסרים לפחות 250 מנהלים, והתחושה היא שלפעמים נאלצים לגרד את תחתית החבית כי אין מועמדים.

"זה הנושא הכי רציני שיש במדינת ישראל, איתור מנהלים. ולא רק בחמ"ד. מנהל בית ספר הוא הכול. שינית מנהל - שינית קהילה, שינית תלמידים, שינית הכול". גם השאלה הזאת, מתברר, לא הצליחה לתפוס את ליפשיץ לא מוכן. החמ"ד כבר זיהה את הבעיה והתחיל לעבוד על פתרונות. "צריכים להיות יצירתיים. הקמנו מרכז למנהיגות חינוכית של החמ"ד. זיהינו שאין לנו ראשי ישיבות תיכוניות שאנחנו רוצים. יצרנו את תוכנית 'צור' להכשרת ראשי ישיבות, וכבר לקחנו משם ראשי ישיבות השנה. פתחנו תוכנית הכשרה לראשות אולפנה". אגב, הוא מחדד, החמ"ד סימן לעצמו שהוא רוצה נשים בראשות אולפנות ולא גברים. "הקמנו את תוכנית 'עוצמה' למנהיגות ביניים, שמעצימה את האנשים בתפקידי הביניים ויוצרת רצון להגיע לניהול. כל מחוז עשה תוכנית 'מישהו לרוץ איתו' - תוכנית מחוזית ייחודית להיכון לניהול". חוץ מזה הוא מספר על תוכניות שנמצאות בקנה, כמו עבודה עם מנהלים מצטיינים לקראת פיקוח. וכן, הוא יודע שכל זה עדיין לא מספיק, בין השאר משום שבתפקיד המנהל יש בעיות מובנות שאינן קשורות בכלל בחמ"ד. אבל יש מאמץ. "צריך להוסיף עוד דברים. התחלנו, אבל זה לא מספיק".

מה מבחינתך הנושא הכי בוער היום, שהיית רוצה לכבות?

"לא לכבות. אני לא מכבה, אלא מצמיח. הקמנו עכשיו את תנועת המחנכים. המגמה שלנו היא הצמחת המנהיגים המצטיינים לקראת הדבר הבא, ובאותה נשימה לעבוד היטב עם עולם המחנכים הקיים, שיש לו משמעות רבה מאוד. צריך לחשוב היטב איך עושים את זה, מה רוצים להגיד להם ואיך".

הפעם הפרידה מהתפקיד היא סופית. ליפשיץ עוד לא יודע מה היעד הספציפי שאליו הוא הולך מכאן, אבל הכיוון הכללי ברור: "לשליחות הבאה למען עם ומדינת ישראל". את חודש אלול הוא מקווה לבלות בלימוד תורה באחת הישיבות. ומה אחר כך? כבר דובר בכמה יוזמות, אך הוא מחויב בשנת צינון בכל מה שקשור למוסדות החמ"ד.

צינון זה לא ממש באופי שלך.

"נכון", הוא צוחק, "עד היום לא הצטננתי, תמיד הייתי בחימום. אני לא חושב שיצאתי אי פעם לשנת שבתון מאז שהתחתנתי. פעם הגיע אליי ספר על שחיקת מנהלים ומורים. זרקתי את הספר. נשחק מי שאין לו חזון גדול ועשייה גדולה. מנהלים ומורים צריכים להגיע לשטח עם אמון ועוצמה גדולים. הם מצמיחים את המציאות, מגדילים ומגביהים אותה".