לגדול במקומה

רינה שנרב הי"ד כבר לא תגדל ולא תעמוד מתחת לחופה. צוואתה של רינה היא שנגדל עוד קצת, כל אחד במקומו

עפרה לקס , כ"ח באב תשע"ט

יש אירועים קשים שחושפים כוחות גדולים
יש אירועים קשים שחושפים כוחות גדולים
איור: עדי דוד

יום שישי אחר הצהריים, בית העלמין החדש בלוד. המצבות הדוממות מקבלות את אלפי האנשים בשתיקה של עצבות. שומעות את הבכי הבלתי פוסק של החברות, סופגות לתוכן את ההלם הגדול של המבוגרים. ההיה או חלמנו חלום בלהות? איך יכול להיות שהמילים היבשות "נערה בת 17 נרצחה במעיין" מתכוונות לרינה שנרב, היפה, החייכנית, המלאה בטוב. אחרי פרקי תהילים לרפואת דביר חיים והרב איתן, מקריאים את מזמור אשת חיל. אבל רינה, הלב מתכווץ מכאב, כבר לא תינשא לאיש. היא לא תזכה שבעלה ישיר לה בהערצה "ואת עלית על כולנה". רינה עוד לא הגיעה לגיל החתונות, אבל כבר הספיקה לומר לחברותיה שבחתונות שלהן אין צורך לשמור לה מנה. היא רק מבקשת מקום בין הרוקדות. בעוד שנתיים-שלוש החברות יתחילו למצוא את שאהבה נפשן. יפות ונרגשות הן ייכנסו לחופה. מעגל הריקודים שלהן לעולם יהיה חסר.

רינה ציפתה מאוד לעלות לכיתה י"ב וכבר לחצה לקבל את רשימת הבנות שעוד רגע יפסעו לראשונה לאולפנה שלה. היא ידעה שביום הראשון יגיעו החמשושיות עם תיק גדול מלא כל טוב, אך מעיניהן ישתקף חשש. רינה רצתה שהבנות בכיתתה, כיתת השמינית, הבוגרת, ישוחחו איתן וירפדו את הכניסה באהבה. אבל היא לא תספיק. שבועיים לפני שמילאה את שנתה ה-17 בעולם הזה היא נקטפה.

הידיעה הקשה הזאת רודפת את הקפה של הבוקר וטורפת את שנת הלילה. רינה לא תגדל יותר. אבל אז מבליחה מחשבה אחרת: בעצם היא כבר הייתה גדולה. חברותיה צירפו סיפור לסיפור ומהפאזל התגלתה נערה מקסימה, מיוחדת וחושבת על האחר. נכון, היא הייתה נערה. האחראית הבלעדית על מלחמות המים בכיתה. בחיוך ובצחוק היא דחקה בחברותיה להפסיק כבר ללמוד לבגרויות כי צריך גם להשתולל. אבל היא גם הייתה גדולה. רינה ידעה לקלף את עגמימות יום א' בפנימייה ולהפוך אותו ליום של מפגש שמח. רינה לא התביישה לומר לחברות שהיא אוהבת אותן. את תשעת הימים היא הקדישה ללימוד במדרשת הרובע. בתשעה באב שמחה שהיא תהיה הראשונה שתראה את המשיח מגיע. היא אפילו הכינה חולצה לבנה, כי לא יפה לקבל את פניו בבגדי חול.

השאלות נמסו

גודל, גדלות, אנשים גדולים. זו החוויה החזקה, העוטפת, החודרת אל תוככי הלב בשבעה אצל משפחת שנרב. בבוקר שישי שעבר החל הטור שלי להירקם. הוא היה אמור לחלוק איתכם כמה תובנות על סוף החופשה הגדולה, טור של שגרה. אבל ווטסאפ אחד הבריח את המילים ופיזר אותן ברוח. "היי יקרה, מקווה שאתם בסדר. הבנתי שהפצועים בדולב הם מלוד", כתבה לי חברה. הלב החסיר פעימה. "אמאל'ה, לא ידעתי", כתבתי בחזרה. מסרבת להאמין, מדחיקה. הרי יש לנו, לתושבי לוד, כבר נרצח אחד במעיין דני. מה ההסתברות שזה יקרה שוב? טעות. בטוח טעות. אבל אז היא שלחה את השמות לתפילה. רינה בת שירה אסתר ודביר חיים בן שירה. ואנחנו כבר לא יכולנו לברוח מהחדשות הקשות. הרי הם הילדים האהובים של שירה והרב איתן! כשהשמועות הפכו לעובדות, לא יכולתי להישאר בבית. נטשתי את ההכנות לשבת. הלב הצעיד אותי שני רחובות ישר ואחד ימינה, אל בית המשפחה. בארבע הדקות שבין הבית שלנו לשלהם הלב פעם בחוזקה, עדיין מקווה שזו טעות. אבל הראש כבר התחיל לעבוד, למה דווקא היא? למה דווקא הם? המשפחה הצדיקה ביותר בלוד, ואולי לא רק בלוד. אבל ברגע שהגעתי לבית המשפחה כל השאלות נמסו ונשרו מול הגודל, מול תעצומות הנפש והרוח.

משפחה גדולה. משפחה שקשה לתאר אותה, כי מי שלא מכיר יהיה בטוח שמדובר בהגזמה. אבל מאות משפחות לודאיות יישבעו בכל היקר להן שזה פשוט כך. באמת. רק דביר חיים יכול לומר לאביו, אחרי שנפצע בפיגוע: "בוא נוריד את הגרביים והנעליים כדי שיהיה קל לחובשים לטפל בנו". רק האם שירה יכולה לעלות לרכב במוצאי שבת גדושת אנשים ורגשות, לאחר שפגשה לראשונה את בנה ואת בעלה, לקרוס מעייפות ולומר: "אוי, מישהי אמורה להגיע מחר בשבע בבוקר לבית שלנו, לקבל אוכל. היא לא יודעת עברית. תדאגו בבקשה שיהיה מי שייתן לה".

אנשים גדולים. לאורך השבוע קהילת הגרעין התורני ואנשי לוד בכלל פרשו רשת ענקית של תמיכה ואהבה, ובישול וכביסה וניקיון, ועזרה עם הילדים הקטנים ותמיכה בבני הנוער ובילדים וליווי של המדריכים ומשמרות בבית החולים והסעות לירושלים. רשימה שאין לה התחלה ואין לה סוף. חברים קטעו את חופשתם והגיעו, אנשי הטיפול התגלו במלוא עומקם המקצועי, ובני הנוער המפעימים ניקו והגישו וטיפלו ולמדו לעילוי נשמת ולרפואת ושרו ושוחחו.

אפילו הפוליטיקאים הקשיבו

ועם ישראל הגדול נהר ללוד. מכל הצבעים, מכל הסוגים, גם אנשים שלא מכירים בכלל. ומשפחות שכולות: דבורה גונן, אמו של דני, וחגית ריין, אמו של בניה, ואביו ואחותו של יובל מור יוסף, ושרה תחיה ביגל, שהיא חברה אהובה של המשפחה וגם אחות שכולה ויתומת טרור. כל אלה ועוד אספו את עצמם ובאו לחלוק תובנות ולחזק.

ואפילו הפוליטיקאים, אלה שאנחנו לא מפסיקים לחבוט בהם ביומיום, הגיעו בשקט, בצנעה, בלי לתאם מראש ובלי פמליה. נכנסו להקשיב, להיות. היטו אוזן.

והיו כאלה שגדלו מהבית. המשפחה ביקשה לצאת במיזם לצמצום שימוש בסמארטפונים לזכרה של רינה. סיוון רהב מאיר סיפרה על זה, ותוך יממה אלף איש סיפרו שהם מצטרפים. מגדילים את הטוב. אחר כך הגיעו המבצעים הבאים: ביקורים אצל סבא וסבתא, תרומת שיער ותרומת דם והקמת מצפה לזכרה.

בבוקר יום ראשון הגיע יוסי לתפילת שחרית בבית משפחת שנרב. המשפחה מלווה אותו ואת רעייתו מאז שהתגייר. שירה והרב איתן הם הקהילה וההורים הרוחניים שלו. "אתם", הוא אמר לי, "רגילים לזה. כלומר, רגילים לאהוב את הארץ, את העם, להאמין. אנחנו חדשים בזה, רק כמה שנים. קשה לנו מאוד עכשיו. קשה לנו להבין למה". קודם שתקתי. אחר כך הסברתי שלכולנו יש שאלות, אבל כמאמינים בני מאמינים אנחנו יודעים שלפעמים השאלות נותרות בלי מענה, ומה שיש בכוחנו הוא להתקדם מכאן והלאה. יש אירועים קשים שחושפים כוחות גדולים. והירצחה של רינה הוא בדיוק מקרה כזה.

וזאת הצוואה של רינה. היא כבר לא תגדל יותר. היעדרה מורגש וכואב. אבל כל אחד מאיתנו יכול לעשות צעד אחד קדימה מהמקום שבו הוא נמצא. לגדול קצת בשמה, לגדול קצת במקומה.

לתגובות: ofralax@gmail.com