בשבע מהדורה דיגיטלית

עת לפרוש

במצב הרגיש הנוכחי אין מקום לנטילת סיכונים על ידי מפלגות קטנות מהאגף הימני, שעלולות לא לעבור את אחוז החסימה. טורו של עמנואל שילה

עמנואל שילה , כ"ח באב תשע"ט

עמנואל שילה
עמנואל שילה
צילום: ניסים לב

פחות משלושה שבועות נותרו עד לבחירות החוזרות והמיותרות שבהן תיבחר הכנסת ה-22.

ולאחר שבסיבוב הקודם אחד הגורמים העיקריים לכך שלא הוקמה ממשלה היה בזבוז קולותיהם של כרבע מיליון מצביעים מהגוש הדתי-ימני, נראה כאילו לא למדנו שום דבר.

כלומר, אנשי מפלגת הימין החדש בראשות שקד ובנט דווקא למדו בדרך הקשה שאסור להם לרוץ בנפרד ולהסתכן שוב בבזבוז של כ-130 אלף קולות. אבל סכנת בזבוז המנדטים בימין עדיין כאן בגלל ריצתם הנפרדת של שחקנים אחרים בזירה, חלקם ותיקים וחלקם חדשים.

גם הפעם נשקפת סכנה של בזבוז שניים או שלושה מנדטים על ידי מפלגת זהות. ובעוד שבבחירות הקודמות המומנטום בשטח ותוצאות הסקרים עוד תמכו ביומרה של זהות לעבור את אחוז החסימה, הפעם גם זה לא קיים. יש לקוות שפייגלין ותומכיו אכן יקבלו את הצעת ראש הממשלה, יפרשו מן המרוץ בתמורה לתנאים כאלה ואחרים ולא ייקחו שוב סיכון הרפתקני שעלול להביא להקמת ממשלת שמאל. זה יהיה טרגי במיוחד אם מי שנכנס לשדה הציבורי כמנהיג של מאבק תקיף ויצירתי נגד הסכמי אוסלו, יהיה זה שיביא עלינו ממשלת אוסלו נוספת.

גורם נוסף שעלול לבזבז קולות, והפעם מהצד התורני של המחנה הדתי, הוא מפלגת נעם. רבים מתקשים להבין אם הקמת המפלגה היא מהלך עם כוונות פוליטיות רציניות, או שמדובר בדרך מתוחכמת לנהל קמפיין על ערכי המשפחה היהודית תחת כסות של מערכת בחירות. כך או כך, אם אנשי נעם לא יודיעו על פרישה מהמרוץ, אין ספק שגם הם יגרמו לנזק אלקטורלי של קולות שילכו לאיבוד, גם אם במקרה שלהם מדובר כנראה בפחות ממנדט. הדיבורים במפלגה על האפשרות שהיא תעבור את אחוז החסימה, אם הם נאמרים ברצינות, מלמדים על ניתוק מהמציאות והיעדר קריאה של המפה הפוליטית. אבל גם אם היה לכך סיכוי מסוים, במצב הנוכחי עצם נטילת הסיכון היא גילוי של חוסר אחריות.

מכיוון שלראשי נעם יש כוונה לנהל לאורך זמן מערכה ציבורית על ערכי המשפחה ולאו דווקא מתוך הכנסת, כדאי שהם ייזכרו בתוצאות הריצה הכושלת של הרב משה לוינגר לכנסת ה-13. הרב לוינגר ורשימתו 'התורה והארץ' בזבזו רק כ-3,000 קולות, אבל הכישלון הזה פגע קשות בהשפעתו הציבורית של מי שהיה לאורך שנים המנהיג הבולט ורב הזכויות של גוש אמונים ומפעל ההתיישבות ביו"ש.

כמה חבל שדווקא כאשר בהנהגת הציונות הדתית נמצאות דמויות תורניות מובהקות כמו הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ', פלג חשוב של עולם התורה הציוני-דתי מנסה להתחרות בהם במהלכים פוליטיים חסרי סיכוי, במקום לעמוד מאחוריהם ולתמוך בהם.

כישלון אלקטורלי של רשימת נעם עלול גם להזיק ביצירת רושם מוטעה כאילו התמיכה בערכי הזהות והמשפחה שאת דגלם היא נושאת היא נחלת ציבור קטן ומצומצם. ואם אנשי הר המור וסביבתם האידיאולוגית לא יכולים להכיל את שיתוף הפעולה עם בנט ושקד, מוטב שייתנו את קולותיהם למפלגות החרדיות ולא יזרקו אותם לפח.

מפלגת עוצמה יהודית עברה בשנה האחרונה תהליכים מנוגדים של לגיטימציה ציבורית לצד דה-לגיטימציה משפטית. בבחירות האחרונות ראש הממשלה קירב אותה אל הקונצנזוס, כשבמו ידיו חיבר אותה אל איחוד מפלגות הימין. לאחר ויכוח נוקב הסכימה לראשונה מפלגת הבית היהודי, המפד"ל ההיסטורית, לרוץ ברשימה אחת עם תלמידי הרב כהנא. זה לא הפריע לשופטי בג"ץ לפסול את מיכאל בן-ארי מלהתמודד לכנסת ה-21, ואת ברוך מרזל ובנצי גופשטיין מלרוץ ברשימת עוצמה יהודית לכנסת ה-22.

בגלגוליהם הפוליטיים השונים, פעילי תנועת כך לשעבר צברו קילומטראז' ארוך של בזבוז קולות והתנפצות על אחוז החסימה. עד היום הם כמעט לא שילמו על כך מחיר ציבורי, אבל לאחר שהתקרבו אל הקונצנזוס הדתי-לאומי וכשאור הזרקורים מופנה כלפיהם יותר מאי פעם, מחיר הכישלון עלול להיות כבד.

הקמפיין של המפלגה, שמדבר על כך שבלעדיה אין לימין 61 מנדטים, טועה פעמיים. הוא טועה בהנחתו שעוצמה יהודית, שמעולם לא עברה את אחוז החסימה כשרצה לבדה, תצליח הפעם להגיע לארבעה מנדטים. והוא טועה בהנחתו שאין סיכוי לימין להגיע ל-61 מנדטים בלי עוצמה. 35 מנדטים לליכוד, 10 לימינה ו-16 למפלגות החרדיות זו בהחלט תוצאה סבירה ואפשרית.

השאלה מי אשם בכך שעוצמה נשארה מחוץ לרשימת ימינה פחות חשובה כעת. גם אם לבן-גביר וחבריו נעשה עוול כטענתם, זה לא פוטר מהתנהלות אחראית לא אותם ולא את בוחריהם. הצבעה לכנסת לא נועדה להעניש או להעביר מסר. המטרה העיקרית של ההצבעה היא למנות ח"כים ולתת כוח למפלגות. אם הקול שלך לא הביא לבחירתו של מישהו - ההצבעה שלך היא מהלך סרק.

הטענה כאילו מצביעי עוצמה הם אנשים שהולכים עם הראש בקיר ולא יצביעו לשום מפלגה אחרת איננה משכנעת. חלקם אולי כאלה, אבל רבים יושפעו מעמדתם של ראשי המפלגה, שכל עוד הם טוענים כך – נבואתם מגשימה את עצמה.

בזמן הקצר שעוד נותר, כדאי שבן-גביר וחבריו ינהלו משא ומתן מול הגוש הימני-דתי על פרישתם מהמרוץ, בתמורה לכך שהקואליציה הימנית תחתום על התחייבות להוריד את אחוז החסימה לשני מנדטים. העלאת אחוז החסימה לארבעה מנדטים נעשתה כתכתיב של אביגדור ליברמן בהסכם קואליציוני, בטענה שהיא תגביר את המשילות ותמעט את הסחטנות של המפלגות הקטנות.

בינתיים הספיק ליברמן עצמו לשבור שיאים של סחטנות ופגיעה במשילות. הוא הצליח לסחוט את תיק הביטחון למפלגה של חמישה מנדטים, והוא גרר את המדינה למערכת בחירות מיותרת בגלל סירובו להצטרף להקמת קואליציה וממשלה.

במקום להתנפץ בפעם החמישית על אחוז החסימה ולהסתכן בהוקעה ציבורית אם בגללם תקום ממשלת שמאל, מוטב לאנשי עוצמה יהודית לוותר הפעם בתמורה לכך שיובטח שבפעם הבאה הם יהיו תלויים רק בעצמם.

מפעל חייו

יגאל כהן אורגד, שר האוצר לשעבר ונגיד אוניברסיטת אריאל שהלך לעולמו השבוע בגיל 82, ראוי להימנות בשורה הראשונה של מפתחי מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. הוא גדל כאיש תנועת בית"ר וחירות והיה ח"כ בליכוד במשך 11 שנים, כשבשיא הקריירה הפוליטית שלו כיהן כשר האוצר. אבל מפעל חייו העיקרי הוא המוסד האקדמי באריאל, שאותו הצליח להוביל ולפתח ממכללה צנועה לאוניברסיטה חדשה בישראל.

את היקפו ועוצמתו של מפעל ההתיישבות נהוג לציין במספרים שמסכמים מספר יישובים, מספר יחידות דיור ומספר נפשות. המעמיקים יותר יודעים לציין, כחלק מחוסנה ועוצמתה של ההתיישבות, את מערכת החינוך הענפה והאיכותית - ממעונות ועד לישיבות גדולות ומובילות, מכינות קדם-צבאיות ומדרשות לבנות. לצד אלה תורמים רבות מפעלי תעשייה שמחזקים את כלכלת האזור, מספקים תעסוקה לתושבים ומשלמים ארנונה שמסייעת לפעילות המועצות המקומיות והאזוריות. מכל אלה יש בהתיישבות לא מעט, אבל אוניברסיטה יהודית ביהודה ושומרון יש רק באריאל.

כ-15 אלף סטודנטים לומדים כיום באוניברסיטת אריאל, רובם באים מתחומי ישראל הקטנה. במשך שנות לימודיהם הם חוצים כמה פעמים בשבוע את המחסום הפיזי והפסיכולוגי של גדר ההפרדה. עם הזמן הם מפתחים בקרבם הרגשה של נורמליות וביתיות כלפי העיר אריאל וכלפי האזור בכלל. האוניברסיטה היא מקור תעסוקה למאות מרצים ועובדי מנהלה, וגם לעסקים שונים בעיר שתלמידיה ועובדיה רוכשים בהם מוצרים ושירותים. אוניברסיטת אריאל מעניקה מסגרת נוחה להכשרה אקדמית ומקצועית לתושבי האזור, ובכך חוסכת הגירה לצד השני של הקו הירוק או נסיעות ארוכות לצורכי לימודים.

הממסד האקדמי בישראל עשה כל שביכולתו כדי למנוע את הפיכת המכללה האקדמית באריאל לאוניברסיטה. חברו להתנגדות הזאת גם רצון של האוניברסיטאות הוותיקות למנוע תחרות נוספת מולן, וגם התנגדות אידיאולוגית לכך שהזכות לפתוח אוניברסיטה נוספת תינתן דווקא למתנחלים.

המכללה באריאל נדרשה לגבש ולהוכיח רמה אקדמית נאותה, לאסוף את המשאבים הכלכליים הדרושים לפיתוחה, ולבסוף לצלוח נתיב ייסורים פוליטי מול התנגדות הממסד האקדמי. את כל זה הוביל יגאל כהן אורגד בהצלחה ובבטחה, עד שלפני כשבע שנים זכה המוסד באריאל להכרה כאוניברסיטה. אין ספק שלחזונו, לכישוריו ולהשפעתו במערכות המדינה השונות היה חלק מכריע בהישג העצום הזה.

יש לקוות שעם השנים, במקביל למחלקות המצליחות שקמו באריאל בתחומים כמו הנדסה וטכנולוגיה ובקרוב גם רפואה, תצא מאוניברסיטת אריאל בשורה גם בתחום מדעי הרוח והחברה. אין מתאים מכך שהתשובה האינטלקטואלית והמחקרית לרוחות הפרוגרסיביות והפוסט-מודרניות המנשבות בכל האוניברסיטאות בישראל תבוא דווקא מאוניברסיטה שממוקמת בלב ההתיישבות בשומרון.

עינת דיין, מנהלת אגף שיווק ופרסום באוניברסיטה, סיפרה לי עד כמה פיתוח הלימודים באוניברסיטה דווקא בתחום מדעי הרוח היה חשוב בעיניו של כהן אורגד. בישיבה שהתקיימה לאחרונה, כשנודע לו שלא נמצא מקור תקציבי לתשלום מלגות ללימודים אלו, הוא שלף פנקס וכתב צ'ק על סך 150 אלף שקלים כתרומה אישית שלו למטרה הזאת. הדאגה ללימודי מדעי הרוח באוניברסיטה העסיקה אותו בימים האחרונים של חייו, ואפשר לראות בכך סוג של צוואה.

לתגובות: eshilo777@gmail.com