מופע נשים
מופע נשיםצילום: נעה קמינר

ידענו הרבה טלטלות. המציאות הישראלית חיה מסערות חדשות לבקרים, ואם אין, התקשורת כבר תוכל לייצר אחת כזאת. המשותף לכולן שהן גוועות די מהר, וכותרת הענק ש"זיעזעה את המדינה", ביום למחרת כבר עוטפת דגים. ובכל זאת סערת ההדרה-הדתה לא שוקעת כל כך מהר. ואם יש יומיים של הפסקה לטובת מערכת הבחירות, אז היא שוב תשוב עם האירוע הבא שיתפוצץ על רקע המחיצה. בעיניי הסיבה לכך היא פשוטה – זו הבטן הרכה של עם ישראל, הפנים והפְנים שלנו. אולי לא התכוננו, אבל מסובב הסיבות מעיר אותנו להתבררות ציבורית חשובה – האם עמוד השדרה שלנו אחוז במשהו מהנצח, או בתפיסות מתחלפות.

והתבררות, כמו התבררות – מציפה כאבים, תימהון, אמוציות בקטבים. המורסה בוקעת החוצה, אבל ככה יש מקום לריפוי. בתקופת הזמן הזאת פגשתי התבטאויות בוטות, מזלזלות וחריפות על שטיפות המוח שאומניות דתיות עוברות, על הציבור הדתי החשוך שמבקש הפרדה, על הסמרטוטים שאנחנו עטופות בהם בצו פטריארכלי ועוד כמה פנינים. אבל יש צד נוסף, והוא מרובה מהראשון: אולי לראשונה, אומניות דתיות שמבקשות ליצור לפי אמונתן יכלו להסביר לעומק את האני מאמין שלהן. ואולי לראשונה, אוזניים רבות היו כרויות להקשיב.

ההבנה והאהדה שהגיעה מעברים שונים הייתה גדולה וממלאת כוח. החיבוק הזה הגיע מחוץ למגרש הביתי וגם מתוכו, כולל קולות שלא עודדו מעולם יצירה יהודית. והקבלה הזאת היא המפתח לתיקון – לאפשר לכל אחד ליצור ולצרוך תרבות על פי אמונתו. במישור המשפטי היבש הדברים עדיין תקועים והמנעולים עקשניים, אבל במישור הציבורי צומחת הבנה חדשה ויש זרועות פתוחות.

השבוע חל ג' אלול, יום פטירתו של הרוא"ה למרחוק. לפני כמעט מאה שנים הוא צייר בחזונו שדה פורח של יצירה ואומנות יהודית. אז - מי היה מאמין. היום – אי אפשר לספור.

מעז יצא מתוק. שדולת הנשים לא תכננה, אבל הצרת העורקים גורמת לדם לזרום חזק יותר.