1
סיסמת הבחירות החדשה של אביגדור ליברמן, "בלי חרדים ומשיחיים", צריכה להטריד מאוד כל איש ימין שקיווה להמשך מגמת השבת האיזון במערכת המשפט. אם להאמין לרוח הכללית הנושבת מהסקרים מעט פחות משבועיים לפני הבחירות (והאמת היא שאין סיבה להאמין לזה מאוד, אבל זה מה שיש), הסיטואציה היא כזאת: למפלגות שמאמינות בצורך ברפורמות כאלה ואחרות בהתנהלות מערכת המשפט צפוי רוב פרלמנטרי מוצק למדי בכנסת ה-22. משהו בין 64 ל-66 חברי כנסת. אולם הרוב הזה לא יוכל כנראה לקדם שום רפורמה, משום שקואליציית השינוי הזאת לא תוכל לחפוף לקואליציה שתרכיב את הממשלה הבאה, וזאת באדיבותו הרבה של ליברמן. המתמטיקה פשוטה: אם ליברמן וסמוטריץ' לא באותה קואליציה - אין שום רפורמה.
כדי שיהיה ברור, נציין כי הרפורמות שעליהן מדובר הן, בין היתר, חקיקת פסקת התגברות, השלמת חקיקת חוק היועמ"שים, החזרת בחירת היועמ"ש לשר המשפטים וראש הממשלה וביטול ועדת האיתור, פיצול תפקידי היועמ"ש, שינוי מסוים בהרכב הוועדה לבחירת שופטים ועוד. כל אלו יורדים מעל הפרק לחלוטין, אם מניחים שליברמן מתכוון לעמוד במילתו. בכך הופך ליברמן, באופן מעט משונה יש לומר, ללורד שומר החותם של האקטיביזם השיפוטי, ומחליף בתפקיד את השר משה כחלון שהחליט לנטוש אותו עם חזרתו לליכוד. אולם בעוד כחלון לפחות הודה בפה מלא שזה התפקיד שנטל לעצמו, ליברמן כמובן לא יודה בכך לרגע. אסור לתת לזה להטעות אותנו. אם המגמה שניצניה נראו בתקופת כהונת הכנסת ה-20, מגמת הפיכת הנגד לאקטיביזם האימפריאליסטי של אהרון ברק תיעצר, האשם יהיה באיש אחד בלבד: אביגדור ליברמן, הוא ולא אחר.
בשלב הזה צריך להודות שזה לא היה חייב להיות ככה. הזיהוי הנדרש בין הקואליציה שתרכיב את הממשלה ובין הקואליציה הנדרשת לחקיקת חוקים איננו גזירת גורל. הוא נובע מהשיטה המעוותת שהתפתחה בישראל בעשורים האחרונים, שעיקרה חיסול דה פקטו של הכנסת כגוף עצמאי והפיכתה לחותמת גומי של הממשלה. עם השנים נוצרו נורמות קואליציוניות שבהן מפלגות הקואליציה כובלות את שיקול דעתן העצמאי להחלטות הממשלה באמצעות ועדת השרים לחקיקה, גם בנושאים שאינם בעלי זיקה ישירה לפעילות הביצועית של הממשלה. התוצאה היא שגם אם בכנסת יש רוב לחוקק חוק מסוים, הוא לעולם לא יחוקק אם מערכת ההסכמות הקואליציוניות לא תאפשר זאת. ובזה, יש לציין, ישראל איננה דומה כלל ועיקר למדינות שאולי היינו רוצים לחשוב שאנחנו דומים להן, כמו ארצות הברית, בריטניה, צרפת וכדומה. באף אחת מהדמוקרטיות הוותיקות והגדולות הפרלמנט איננו חותמת גומי של הרשות המבצעת. רק בישראל. נכון, מנקודת מבטה של קבוצת מיעוט, כדוגמת הציבור הדתי והחרדי, יש גם יתרונות רבים לשיטה הקיימת שבה כל מפלגה שהיא לשון מאזניים קואליציונית מחזיקה דה פקטו זכות וטו על חקיקה בעייתית מבחינתה בכנסת. אולם מבחינת מבנה המשטר בישראל המציאות הזאת היא צרה לא קטנה, שבמהלך כהונת הכנסת הבאה עלולה לתקוע לחלוטין את חקיקת התיקונים הנחוצים לשיטה שלנו.
2
לו ולזרעו
סיפור טראגי מאוד הגיע השבוע בבית המשפט העליון לסוף דרכו המשפטית, בקביעה שחידדה את התשובה לשאלה למי שייך זרעו של אדם שמת. גיבורי הסיפור הקשה הם זוג הורים שאיבדו שניים מילדיהם בתוך חודשים ספורים, במחצית הראשונה של העשור הקודם. תחילה התאבד בנם הצעיר שהיה חייל כבן 19. חמישה חודשים בלבד לאחר מכן נרצח בנם הבכור, אשר היה באותו זמן כבר מאורס לבת זוגו מזה שבע שנים. מיד לאחר מותו של הבן הבכור נשאבו ממנו מנות זרע, אשר הופקדו בבית החולים איכילוב בתל אביב. 12 שנה לאחר מכן מצאו ההורים השכולים אישה, חברת ילדות של בתם, שהסכימה להרות מזרעו של הבן הבכור. כדי שבית החולים יאפשר להם את ההליך הגישו ההורים תביעה בנושא לבית המשפט לענייני משפחה. האישה שהייתה בזמן הרצח ארוסתו של הבן הבכור לא הביעה התנגדות למהלך, אולם היא גם לא חפצה להיות חלק ממנו, משום שהיא כבר המשיכה בחייה והקימה משפחה משלה.
ההורים השכולים טענו שבנם היה רוצה שיפעלו להבאת ילד לעולם מזרעו. לדבריהם, לאחר מותו של הבן הצעיר הביע הבכור תמיהה מדוע לא נשאב זרע מגופת אחיו, דבר המלמד, לטענתם, על רצונו בהמשכיות גם לאחר המוות. בנוסף לכך הוגשו על ידי ההורים לבית המשפט שורה של תצהירים מטעמם, מטעם בת הזוג, מטעם אחותו של הבכור ומטעם חברו, שמכולם עלתה תמונה לפיה הבכור היה אדם שאהב את האחר ככלל וילדים בפרט, חפץ להיות אב בגיל צעיר ורצה להשאיר חותם בעולם בדמות ילדים מזרעו שלו.
בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה, וקבע בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, שהייתה באותו זמן חדשה יחסית, כי ההורים לא רשאים לעשות שימוש בזרע של בנם. על פי הפסיקה, בכל מקרה שבו אדם נפטר בשעה שהייתה לו בת זוג קבועה, ולא הותיר ביטוי מפורש לרצונו בעניין לקיחת זרע מגופו ושימוש בו לאחר מותו, תהא בת הזוג, והיא בלבד, רשאית לעשות שימוש בזרעו לצורך הפרייתה היא. מאחר שבמקרה הזה מי שביקש לעשות שימוש בזרע הוא ההורים, ולא הוכח שהבן רצה להביא לעולם ילדים מאישה שאיננה בת זוגו, קבעה השופטת כי יש לדחות את התביעה.
ההורים לא ויתרו וערערו לבית המשפט המחוזי, וזה הפך את התוצאה בטענה שבמקרה הזה ניתן לקבוע שהבן הבכור היה רוצה להביא ילדים לעולם גם שלא באמצעות בת הזוג. זאת בהסתמך על הדברים שעל פי הטענה אמר להוריו לאחר התאבדות הבן הצעיר, וכן על התצהירים שהוגשו בעניין לבית המשפט על ידי ההורים.
על הכרעת בית המשפט המחוזי הגישה המדינה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אשר הפך את ההכרעה בפעם השנייה ואימץ את פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. התוצאה עצמה לא מאוד מפתיעה, לנוכח הפסיקה הקודמת של בית המשפט העליון, אבל הנימוקים בכל זאת מעניינים. בחוות הדעת העיקרית מבהיר השופט הנדל כי זרעו של אדם איננו עוד ירושה שלו, ולכן כדי לעשות שימוש בזרע של אדם שנפטר, שלא על ידי בת זוג קבועה, צריך להגיע לוודאות בנוגע לשאלה מה הנפטר רצה, ולא די ברצונם של הוריו, נניח. "אכן, לעיתים ניתן להיעזר בגורמים חיצוניים – דוגמת הוריו של הנפטר – כדי לגלות, מבחינה ראייתית, מה היה אותו רצון משוער. אך הם אינם יכולים לעצב בעצמם את אותו הרצון, הגם אם הדבר נעשה מתוך ניסיון להתמודד עם אובדן גדול, ומתוך אהבה וכמיהה להשיב את מה שאיננו עוד".
בהקשר זה מוסיף השופט הנדל: "שימוש בזרע מן המת אינה שקולה להעברת נכסיו של נפטר מיד ליד. לא מדובר בנכס, כי אם במטען גנטי שבכוחו להביא חיים לעולם, ליצור אדם בשר ודם בעל מחשבה ותודעה – הלוא הוא נזר הבריאה. לכך נוסיף כי לא מדובר בנכס קיים, כי אם ביצירת חיים חדשים. מהאין ליש. לא ירושה אלא מורשת. זהו פרק חדש שעל הנפטר לכתוב. עסקינן בסוגיה מורכבת מאין כמוה, ודווקא מתוך ערכם הרב של החיים שייווצרו, כמו גם ערך האוטונומיה של הנפטר – יש להתחקות אחר רצונו המשוער על בסיס אינדיקציות ברורות וראיות משמעותיות... לא ניתן להוכיח רצון משוער באמצעות השערות גרידא. על הראיות שמוכיחות את הרצון המשוער להיות מוצקות ואיתנות".
*** הפינה הכלכלית ***
דירה לא מרוויחה
נתון מעניין שפרסם השבוע הכלכלן הראשי במשרד האוצר צריך להטריד את רוכשי הדירות להשקעה. מתברר כי בקרב מוכרי הדירות להשקעה ברבעון השני של שנת 2019 ישנה ירידה ברווח ההון הריאלי הממוצע של המוכרים, ובהתאם לכך הולך וגדל שיעור המוכרים שמכרו את דירתם בהפסד הון ריאלי.
כשמונה אחוזים מהדירות שנמכרו על ידי משקיעים ברבעון השני של 2019 הניבו להם הפסד הון ריאלי, זאת לעומת שיעור של שבעה אחוזים ברבעון השני של 2018, וכפול משיעור זה ברבעון השני של 2017. יש לציין כי הגידול בשיעור המכירות בהפסד חל על רקע ירידה במספר העסקאות בדירות יד שנייה.
בפילוח גיאוגרפי נמצא כי השיעור הגבוה ביותר של מכירות בהפסד הון ריאלי נרשם באזור באר שבע ובאזור טבריה (15 ו-14 אחוזים בהתאמה). מנגד, השיעורים הנמוכים ביותר של דירות שנמכרו בהפסד הון ריאלי נרשמו באזור רחובות (כשני אחוזים בלבד ממכירות המשקיעים) ובאזור תל אביב (ארבעה אחוזים). כאשר בוחנים את המגמות לפי אזורים, בולט במיוחד אזור באר שבע, שבו זינק שיעור הדירות שנמכרו בהפסד הון ריאלי משיעור של ארבעה אחוזים בממוצע בשנת 2017 לשיעור של 15 אחוזים ברבעון השני השנה. במקביל נרשמה ירידה חדה באותה תקופה במספר העסקאות בדירות יד שנייה באזור זה.
כדי להבין מעט יותר את הנתון צריך כמובן להסביר מהו רווח הון ריאלי. נקודת המוצא של החישוב היא רווח ההון הנומינלי, כלומר ההפרש בין המחיר שבו נמכרה הדירה בשקלים למחיר שבו נרכשה הדירה. מהנתון הזה מנכים קודם כול את השינוי במדד המחירים לצרכן בתקופה שבין הקנייה למכירה, כלומר לוקחים בחשבון את ירידת ערך הכסף במהלך התקופה. פרט למדד מנכים מהרווח גם מה שרשות המיסים מגדירה כהוצאות המותרות לניכוי, כמו למשל הוצאות השבחה, שכר טרחת עורך דין, דמי תיווך ומס רכישה (ששולם בעת הרכישה).
נתוני המכירה בהפסד הון ריאלי מפתיעים לנוכח הזינוק במחירי הדירות ב-12 השנים האחרונות, אולם הם פחות מפתיעים כאשר בוחנים את הנתונים לפי תקופות ההחזקה בדירה. מהנתונים הללו עולה שכמעט כל המקרים של מכירת דירות בהפסד הון ריאלי הם בדירות שנרכשו החל משנת 2016. כמעט מחצית מדירות אלו, שנמכרו על ידי בעליהן במחצית הראשונה של 2019, הניבו למוכרים הפסד הון ריאלי, או רווח הון ריאלי השווה לאפס. במשרד האוצר, שריכז את הנתונים, מציינים כי שיעור זה חריג לא רק בפני עצמו אלא גם ביחס לתקופות קודמות. לתשומת לב המשקיעים הפוטנציאליים.
לתגובות: [email protected]