סערת חייו – ביקורת ספר

בלי להתעכב על פרטי ביוגרפיה, יפעת ארליך רקמה ביד אומן רומן על חייו של בניה שראל, שנגדעו ביד אויב רגע לפני שהקים את ביתו

עפרה לקס , י"ב באלול תשע"ט

נפש רגישה. בניה שראל ז"ל
נפש רגישה. בניה שראל ז"ל
צילום: באדיבות המשפחה

בניה שראל לא היה אדם שגרתי וספר הזיכרון שנכתב עליו, 'שמיים שאין להם חוף' (הוצאת כנרת זמורה-ביתן), איננו שגרתי. זהו רומן תפור היטב בידי האומן של יפעת ארליך. היא לא מתעכבת על תאריכים, פרטי ביוגרפיה או סיפורי ילדות. היא מספרת סיפור, חושפת את עולמו המרתק, הסוער והמורכב של מי שפיקד על סיירת גבעתי ונהרג בצוק איתן שבועיים לפני חתונתו, רגע אחרי שהדופק של קרובי המשפחה שלו התייצב, כי הוכרזה הפסקת אש וכבר לא צריך לחרוד לגורלו. בדיוק בבוקר שבו אמו הרשתה לעצמה להכניס את ההזמנות למעטפות כי הקרבות תמו.

ספרי זיכרון נוטים לפעמים להיות בבחינת אחרי מות קדושים אמור. לא כי המשפחה והסופרים רוצים להעלות את המתים לדרגת קדושה, אלא כי כך זוכרים אותם. הזיכרון מגביר את עוצמת הטוב שהייתה ומחליש את עוצמת הקונפליקטים. בספר הזה, באומץ רב ניאותה המשפחה לחשוף את המורכבות, את הצדדים לכאן ולכאן, בלי לכסות ובלי לטאטא. להפך, זו כל מהותו של הספר. התמודדות, מאבק ושאיפה לתיקון.

ארליך חושפת בפנינו ילד שובב, אמיץ, דעתן ואנטי מסגרתי מגיל צעיר. הוא גדל בביתם של מיכל ושלום שראל, בית נאמן מאוד לתורה ולמצוות, למד במקור חיים והתגייס. את ראשית הדרך עשה בטיס, רק כדי לחוות את השליטה במכונה האדירה הזאת. הרצון האמיתי היה להגיע לשייטת. בסופו של דבר בניה לא הסתדר עם המפקד שלו ולא צלח את המסלול. מכאן נקשר גורלו בגבעתי, בסיירת ובגדודים. בנייה התמודד עם נפש רגישה וסוערת, ועם פתיל קצר שהלך והתארך לאורך השנים. אבל הדרך הייתה קשה. לא פעם הוא נחבט בגבולות, בכללי הצבא, במפקדים ובפקודים וגם בעצמו: במידות שהיו צריכות עבודה, בתהייה עד כמה נכון לו להיות בצבא, עד כמה הוא מצליח לתרום. ציר נוסף של אתגר הוא חווה מול הוריו. בהדרגה השיל בניה את המחויבות ההלכתית שלו. הוא הפך לדתל"ש אך לא רצה לפגוע בהוריו. הם מצידם לא רצו לוותר על העקרונות שלהם, והחבל נמתח, אפילו מעט נקרע, אך שב והתאחה בכוח האהבה והרצון בקשר.

מקום לא מבוטל מוקדש בספר לגלי ארוסתו, לאהבה שלהם שנרקמה לאט ובזהירות. היא בחורה חילונית מהשרון, והוא מתנחל מקריית ארבע, היא קטנת קומה והוא ענק, היא יציבה והוא סוער. באהבתם הצליחו לבנות מעל הפערים גשר מהוסס שהלך והתעבה, כאשר הוא עצמו עוד לא יודע לגמרי מי הוא ומה, והיא מנסה להיות קשובה, להכיל, להבין.

בניה אולי שמט את מצוות היהדות, אבל את האמונה בה' ואת העקרונות שספג מתוכה ומהבית לא נטש. מסירות הנפש למען העם והמדינה, הרגישות לבני אדם, לחיילים ולארוסתו, הנתינה לאחר, האחריות שכולם ישובו בשלום.

הבחירה להציג את הדברים כהווייתם יוצרת חיבור מיידי אל בניה. הוא לא נולד מושלם, אבל ניסה בכל כוחו לעבוד על זה, ללמוד מטעויות, להתקדם בסולם של החיים, לתת. גם הקונפליקטים עם הבית נותנים חומר למחשבה על כוחה של משפחתיות, על חשיבותה של סובלנות ועל ההזדמנות לתקן. ספר שמתאים מאוד לחודש אלול.

הקריאה בספר שוטפת אך סופה מותיר דוק של עצב. מצד אחד תודה על בניה שהיה ועשה ותרם ולימד אנשים לתת ולאהוב. מצד שני, רגע לפני שהקים את ביתו, בדיוק כשנפשו הסוערת מצאה לה בית וכתובת הוא נחטף מכאן בסערה. חלם להיות אבא ולא הספיק.

ועוד מילה על ארליך. מי שכתב פעם ביוגרפיה יודע לזהות שנעשתה פה עבודת תחקיר יסודית מאוד של ראיונות עם חברים ומכרים, פקודים ומפקדים, קרובי משפחה ועוד. אך כל זה לא מורגש. היא אורגת את כל הידע הזה למסכת אחת מרתקת, לרומן חייו, וזו מלאכה לא פשוטה בכלל.