אופוזיציה, זוכרים?

גם כשלפעמים מתחשק לי להצטרף למפלגת הלא מצביעים, אני נזכרת בתחושה הדוקרת של להיות אזרחים מודרים על ידי שלטון לא אוהד.

עפרה לקס , י"ב באלול תשע"ט | עודכן: 08:36

אל תוותרו על הזכות לנווט את הממשלה פעם בארבע שנים.
אל תוותרו על הזכות לנווט את הממשלה פעם בארבע שנים.
איור: עדי דוד

הודיה בת ה-17 וחצי ממקדת מבט אל המצלמה של לשכת הפרסום הממשלתית ואומרת: "אמא, אם את לא מצביעה, את שמה את העתיד שלי בידיים של מישהו אחר. למה?".

אחרי שנייה או שתיים היא מוסיפה: "אין לך זכות לוותר על הזכות". הודיה, כמו בני הנוער האחרים שצולמו לסרטוני ועדת הבחירות המרכזית, מבקשת מהחברים, מהאחים ומההורים לממש את זכות ההצבעה שלהם.

הסרטון בן 15 השניות עשוי היטב. השחקנים הם בני נוער שנמצאים במרחק של כמה חודשים בלבד מהאפשרות לקבל מעטפה משל עצמם ולהיכנס אל מאחורי הפרגוד בבחירות הקרובות. הסרטונים מציגים על המסך בנות ובנים, חילונים, דתיים וחרדים מעדות וממוצאים שונים, אפילו שפת הסימנים יש שם.

הנוער לא מאמין

בימים שבהם שיעור ההצבעה עלול להיות נמוך מים המלח, ברור למה הוועדה נזעקת לעורר את האזרחים. אחוז הצבעה גבוה הוא אינטרס של כל משטר דמוקרטי, וגם של משטרים לא דמוקרטיים, תשאלו את אסד. כל זה יכול היה להיות נחמד, רק שבסרטון הקליפי יש טעות מהותית אחת. מילון אבן שושן (זוכרים את הספר עב הכרס הזה?) טוען שפירושה של המילה זכות הוא רשות. ובכן, אם ההצבעה בקלפי היא רשות, אפשר להצביע ואפשר גם לוותר. לכל אחד יש זכות לוותר על הזכות. כוונתה של ועדת הבחירות המרכזית אולי רצויה, אבל סרטוניה אינם נכונים.

לפני כמה ימים דיברתי עם קרוב משפחה שחולק בדיוק את אותו גיל עם החבר'ה הנחמדים מהסרטון. לו יכולת, לאיזו מפלגה היית מצביע? שאלתי בסקרנות. הבחור, בעל מודעות פוליטית שלא הייתה מביישת פעילי מפלגה ותיקים, השיב תשובה נחרצת: הייתי מכניס למעטפה פתק לבן, חותם אותה ומשלשל לתיבה הכחולה. באמת? שאלתי בחצי צחוק, היית טורח להגיע עד הקלפי, לחכות בתור ולעשות את כל הפרוצדורה רק בשביל זה? אתה הרי יודע שלמספר הפתקים הלבנים אין השפעה. כן, ענה הבחור בעיניים לא פחות חודרות מאלה של הודיה מהסרטון. אני לא מאמין להם, לפוליטיקאים. אין למי להצביע.

החיוך נמחק לי מהפנים. הבאסה שמרחפת באוויר כבר שלושה חודשים הפכה לממשית. אנחנו מקטרים על מערכת בחירות נוספת, על שיתוק של המדינה, על חודשים של לכלוכים ולכלוכי נגד, אבל הוא? עוד לא התחיל להצביע וכבר הפוליטיקאים שרופים אצלו. אצלו ואצל עוד יותר מדי אנשים. הוא נער ולכן עוד היה טורח להגיע לקלפי ולבחור בדממה בפתק שמביע אי אמון. אבל נדמה שאזרחים מבוגרים רבים ידלגו הפעם אפילו על זכות המחאה ויחתכו לכיוון יום הכיף המשפחתי, מוותרים על הזכות לנווט את הממשלה פעם בארבע שנים. טוב, חמישה חודשים. אל תהיו קטנוניים.

פוליטיקאים בלי ציניות

רבים מהעוסקים בפוליטיקה הם אנשים טובים, חלקם אפילו מוכשרים מאוד, רובם עובדים קשה כדי לקדם רעיונות וחוקים. לפני שבועיים פגשתי אותם, שרים וחברי כנסת, צועדים בשקט לבית משפחת שנרב בלוד. כחברת המשפחה וכעיתונאית עמדתי על המשמר מפני ניצול ציני של ביקורי הניחומים לצורכי בחירות. חששתי מאוד ממחטפים, הרי פיגוע הוא כר נרחב להתקפות פוליטיות וניחום אבלים יכול להיות אייטם פופולרי בטוויטר. אבל לא היה צורך. חפויי ראש, מכבדים וקשובים הם נכנסו והתיישבו מול האם, שירה. בכל פעם איתרתי בפמליה את הדובר של האח"מ ומיד הסברתי: "בלי סרטונים, בלי הקלטות". "ברור", אמרו לי כמעט כולם בלחש, "לא באנו להקליט". היו שם בצלאל סמוטריץ' וציפי חוטובלי, מיכאל בן ארי ואורי אריאל, אמיר אוחנה ומירי רגב, יולי אדלשטיין, ניר ברקת ועוד. את הפן הזה שלהם, האנושי, החומל, המחויב למשפחות השכול, הציבור לא מכיר. כמו גם עשייה חיובית רבה אחרת. סרטוני הבחירות, הצעקות והכינויים המעליבים תופסים כל חלקה טובה בעין, באוזן ובשאט הנפש. אם הפוליטיקאים היו קצת יותר מאופקים, רמת האמון הייתה יכולה להיות אחרת. משהו לעבוד עליו החל מיום רביעי הקרוב.

אבל נדמה לי שזה לא רק המיאוס וחוסר האמון, אלא גם כוחו של ההרגל. אנשי ימין לא באמת מאמינים שפס הקול שמלווה אותם כבר עשור ישתנה. יש בישראל אנשים בני 28 שלא הכירו בחייהם הבוגרים ראש ממשלה אחר חוץ מבנימין נתניהו. הם לא זוכרים מצב שבו הליכוד איננו מפלגת השלטון, לב הקואליציה שסביבו נאספות המפלגות החרדיות, הציונות הדתית ועוד כמה חברות לפי הטרנד והעניין. הצעירים לא פגשו, והמבוגרים אולי שכחו.

אבל בכל פעם שאני שוקלת להצטרף למפלגת הלא מצביעים, הגוף שלי מזכיר לי. הוא לא שוכח את תחושת חוסר השייכות, מין תחושה דקה, פיזית, של הדרה מהמדינה שלי, שליוותה אותי כנערה. שרי ממשלה וראש ממשלה שלא סופרים אותך, את המגזר שלך, את השקפותייך, את חייך. אחת מבנותיי שאלה אותי מי בעצם, חוץ מבן גוריון ונתניהו, היה כאן ראש ממשלה. תסלחו לה, היא לא בגיל של הבגרות באזרחות ואפילו לא סיימה את בית הספר היסודי, אבל בשאלה הזאת היא גרמה לי להבין שאנחנו לא זוכרים מספיק את התחושה.

כרגע איש אינו יודע מה יהיו תוצאות ההצבעה, אפילו הסקרים שמרבים לטעות עוד לא יודעים לנבא. כל קול חשוב. וזה לא רק יו"ש. זוכרים איך נראה משרד התרבות כשעל כיסאו יושב איש שמאל? ומשרד החינוך? רוצים לנחש אילו מסרים יעברו במשרד החוץ של ממשלה כזאת? נדמה לי שלא צריך להמשיך. כן, זכותכם לא להצביע. אבל אל תעשו את זה.

לתגובות: ofralax@gmail.com